שלוש שש שש אפס חמש

  החלפתי עיצוב.   ורוד? הצחקתי את עצמי. ורוד ולבן... הייתי מתה! תמיד הייתי ירוקה. אין לאן לברוח.   ירוק מגעיל שמזכיר עובש שצומח על גבינה צהובה שמונים מליון אחוז שומן, בגלל שלא נגעו בה כבר חודשיים.   ומעניין למה לא נגעו בה, ולמי קנו אותה.   ורוד ולבן. עוד ניסיון להיות יפה. להיות בחורה. מושכת. רזה.   כאילו שהעיצוב בבלוג זה מה שקובע.   סתם. כאילו לעבוד עליכם אבל בעצם על עצמי.   שאנשים יכנסו לבלוג ובתת מודע יחשבו "הו. הנה בלוג ורוד, הוא בטח של כוסית."   אבל בעצם הכל זה סתם.   כבר שנתיים אני מנסה להצטרף לטבעת 'תל-אביב אהובתי' והזאתי לא מוסיפה אותי. לפחות לטוויגי שלומי הוסיף אותי מהר.   גם הוספתי תמונה שלה בלמטה של הבלוג. יש משהו בעיניים שלה. משהו שמזכיר לי כמה אני אומללה.   ואני לא אומרת את זה כרחמים עצמיים או משהו, חס וחלילה. אני פשוט מגוחכת כזאת. יש לי מבט ריק כל כך. כן. לזה התכוונתי.   אתמול חלמתי שאבא שלי קורא לי בבלוג. זתומרת, שאני נותנת לו לקרוא שם. והוא קורא ומצחקק, ומצחקק וקורא, ובסוף אומר לי שיש לי כתיבה משונה, אבל לא ...

  I told another lie today And I got through this day No one saw through my games I know the right words to say Like "I don't feel well" "I ate before I came" Then someone tells me how good I look and for a moment For a moment I am happy But when I'm alone No one hears me cry I need you to know I'm not through the night Some days I'm still fighting to walk towards the light I need you to know That we'll be okay Together we can make it through another day I don't know the first time I felt unbeautiful The day I chose not to eat What I do know is how I changed my life forever I know I should know better There are days when I'm okay And for a moment For a moment I find hope But there are days when I'm not okay And I need your help So I'm letting go I need you to know I'm not through the night Some days I'm still fighting to walk towards the light I need you to know That we'll be okay Together we can make it through anothe...

  עדיף לעבוד על רזון, מלקנות בגדים שמרזים אותי בכסף שתתן לי. אם אני אהיה רזה באמת, הכל יראה עלי טוב. מכאן, לא שווה לי להזדיין איתך, עדיף לוותר על האוכל. ככה הכי טוב.

  אני לא רוצה את זה. אני מפחדת.   מצד שני לא באמת אכפת לי. או שאולי כן?   זה כולה גוף. כולה גוף.   וגם ככה הוא שמן כלכך. אז מגיע לו. שיזיינו אותו ככה, ואחר כך אני אקנה לו בכסף שאני אקבל איזה מגפיים ככה.. כמו של קייט מוס.   ומבחוץ זה יראה כל כך קרוב למושלם. כל כך קרוב.   ואתה סתם סרסור טיפש שטוען שהוא בן 19 אבל בעצם אתה בטח בן 40.   ואולי יש לך איידס.   אבל למי אכפת מהגוף הזה? הגוף השמן הזה, לעזאזל איתו.   לפחות שיהיו עליו בגדים יפים, כדי לאזן את רמת הכיעור, אה?   לעזאזל. כל כך כואב לי וכל זה עדיין אפילו לא התחיל. ולא יודעת למה, ואם כן או לא, ומה יהיה אחר כך, ואולי בכלל הכל ילך לזבל. [הכל=החיים שלי.]   וזה תמיד מדהים, איך שזה לא ברור אף פעם מה לעזאזל אני מנסה להגיד בפוסטים שלי. זה אמיתי או לא? ולמה בכלל התכוונתי?   וכולכם תמיד חושבים דברים טיפשיים וחלק חושבים אותם בקול.   לילה טוב.  

                                                          אךך.. עד יום חמישי- 46.5 ק"ג עם הבגדים הכי כבדים בעולם.  מבטיחה.   ובאמאשלכם, אל תגיבו דברים טיפשיים.

  בת 37, יושבת ושותה את הבירה הלא ראשונה ולא אחרונה שתכננה לשתות הערב.   בן 40 עם נחיריים גדולות וזיפים, "אפשר לשבת?" מכבה את הסיגריה, ומתיישב עוד לפני שהיא עונה. מחייך חיוך יותר-מדי-מרוצה מעצמו ושואל לשמה ושלומה.   "זינה". היא עונה ומתעלמת באלגנטיות מהשאלה השנייה.       בת 38, בן 41, זוג. הכירו בתל- אביב, היום גרים בכפר סבא. שני ילדים, לא בדיוק ממנו. כבר מזמן סיימו ללמוד, אבל זה סיפור ישן...   הוא עובד, וזינה מכינה פילמני.   עובד ועובד, ככה כבר חצי שנה, וזינה מכינה כמויות עצומות של פילמני*, כאילו היא מחכה לאיזה חמישים מליון אורחים חשובים מחו"ל, ובעצם כבר שנים שאף אחד לא דפק בדלת הזאת, או טרח להזיז את העיגול המוזר שבטלפונים של פעם ולחייג את המספר הזה. רק מכתבים זינה עדיין מקבלת. חשבונות, וכאלה. אבל הוא משלם, אז זה בסדר.       בת 39, בן 42. זינה מכינה פילמני ואותו פיטרו מהעבודה. הוא ממשיך לקום כל יום ב06:45 למרות שאין סיבה. זה סתם, כדי שזינה לא תדאג.   הוא מספר שהוא הולך לעבודה, וסתם יושב בשירותים של התחנה המרכזית בתל-אביב,...