ירוקה מתמיד.
החלפתי עיצוב.
ורוד?
הצחקתי את עצמי.
ורוד ולבן...
הייתי מתה!
תמיד הייתי ירוקה. אין לאן לברוח.
ירוק מגעיל שמזכיר עובש שצומח על גבינה צהובה שמונים מליון אחוז שומן,
בגלל שלא נגעו בה כבר חודשיים.
ומעניין למה לא נגעו בה, ולמי קנו אותה.
ורוד ולבן.
עוד ניסיון להיות יפה.
להיות בחורה.
מושכת.
רזה.
כאילו שהעיצוב בבלוג זה מה שקובע.
סתם. כאילו לעבוד עליכם אבל בעצם על עצמי.
שאנשים יכנסו לבלוג ובתת מודע יחשבו "הו. הנה בלוג ורוד, הוא בטח של כוסית."
אבל בעצם הכל זה סתם.
כבר שנתיים אני מנסה להצטרף לטבעת 'תל-אביב אהובתי' והזאתי לא מוסיפה אותי.
לפחות לטוויגי שלומי הוסיף אותי מהר.
גם הוספתי תמונה שלה בלמטה של הבלוג. יש משהו בעיניים שלה.
משהו שמזכיר לי כמה אני אומללה.
ואני לא אומרת את זה כרחמים עצמיים או משהו, חס וחלילה.
אני פשוט מגוחכת כזאת. יש לי מבט ריק כל כך.
כן. לזה התכוונתי.
אתמול חלמתי שאבא שלי קורא לי בבלוג.
זתומרת, שאני נותנת לו לקרוא שם.
והוא קורא ומצחקק, ומצחקק וקורא, ובסוף אומר לי שיש לי כתיבה משונה,
אבל לא משונה בצורה הטובה, משונה בצורה הרעה, המעוררת גיחוך.
אני לא בדיוק זוכרת מה היה כתוב בבלוג.
אני זוכרת שחזרתי על אותה שורה הרבה פעמים.. היא התחילה במילה אני, איפשהו באמצע הייתה המילה ביטחון,
ואז היו כמה נקודות, כאילו שאני עושה הפסקת מחשבה כזאת, ואז עוד מילה ואז הייתה נקודה.
אבל אני לא זוכרת מה היה כתוב.
מי אמר ירוקה ולא קיבל?
ותודה לגוש הפרווה האובר-אופטימי שלי.
מה הייתי עושה בלעדייך?
יאללה ביי.
תגובות
הוסף רשומת תגובה