a decir que SI
יש לי 45 דקות לכתוב. אני לא אוהבת לכתוב בלחץ. באופן כללי אני לא אוהבת לחץ, ואם יש משהו ששנוא עלי במיוחד זה משימות שמרחפות מעל הראש. הבעיה (או שאולי זו איננה בעיה?) היא שאלו החיים בעצם. כנראה שבחיים לא יגיע הרגע שלא יהיה מה לעשות, ואולי גם הוא יכול להגיע, אבל אני לא רוצה שיגיע? אולי אני פשוט עייפה, אבל אוהבת כל כך לחיות? ככל שעובר הזמן זה מתחדד לי. חיים (ככל הנראה) רק פעם אחת, ויש דברים שפשוט חשוב לי שיקרו. אני חושבת שהחיים האלו כל כך קדושים, שזה בזיון לבזבז אותם על עצבות או שנאה או שיממון וריק. כמובן שזה לא עד כדי כך פשוט, ולא לגמרי עניין של בחירה לדעתי. יש אנשים עם נסיבות מאד מורכבות. לא רק נסיבות חיים אלא גם גנטיקה, וחוסן, ועורף משפחתי, ויש גם כאלו עם אקס פקטור שבאו לטרוף. שגם אם היו בתוך השאול, הם יוצאים ממנו ככה עם קורי עכביש וג'יפה ירוק ועיניים של זומבים והליכה של קריפ, ומבצעים איזה גירושדים מופתי ורב-דורי. לא יודעת מי אני מכל אלו. חלקים מתוכי מזדהים עם האחרון. בכל זאת – כל אחד והתחתית שלו. ההורים שלי טובים דיים, אבל גם שרוטים דיים. בשבוע שעבר אבא שלי התבאס כי חשב שלקחתי ק...