שלוש שש שש אפס חמש

אין לי זמן לכתוב. הייתי בטוחה שפספסתי את הכתיבה של נובמבר אבל עכשיו בדקתי ומסתבר שנתתי שם כמה מילים. מזל. יש משהו בכתיבה הרציפה שהוא מאד חשוב לי. הוא רגע עם עצמי, של אינטגרציה, ואני לא רוצה לצבור מרחקים גדולים מדי, חוויות רבות מדי, בלי לתת מקום וממשות ועיבוד לקודמות. הבוקר נשאלה שאלה יפה בקבוצה שאני חברה בה, לגבי החוויה של עדות. זה נגע בי עמוק בבטן, בתור מי שכל החיים הרגישה שהיא לא משתתפת במשחק, אלא רק צופה. השנתיים האחרונות הניעו בי משהו בעניין הזה. התחלתי להתבונן על כאב כדבר עם ממשות, עם מסה, כחומר. חשבתי לעצמי שאם מתפוצצת פצצה ענקית של כאב, כמו פצצת אטום, הדבר הזה חייב להספג לאנשהו, לתת אדוות במשהו. זה לא כמו עץ ביער שנופל ואף אחד לא שומע. זה כמו ההקשבה של לילית השלג מהחלום שחלמתי אז – לא ישירה, אלא גלים גלים שמהדהדים מדבר לדבר ומספרים לה סיפור שלם, סביבתי. אז בהקשר לעדות, חשבתי הבוקר – מי שעד, במובן מסוים בהכרח משתתף במשחק. גם אם מעולם לא יתן את העדות שלו-  א. שתיקה היא משאב שמי שנפגש בו באמת יודע כמה הוא עוצמתי.  ב. הכל נרשם בעדים. אם הם היו עדים של אירוע כואב או פגיע...