שלוש שש שש אפס חמש

זה כל מה שזה. קריאה לשוב. אתמול ישבתי בסלון בלילה, אחרי ארוחת שישי בהחלט משביעה וטובה, ופתאום הרגשתי את החשק הזה ללעוס משהו טעים. אמרתי לעצמי שזה מוזר כי הרי לא מזמן אכלתי ואני ללא ספק שבעה. זה לא רעב כזה. אז פתאום נזכרתי בסיגריה ופתאום התגעגעתי ללעשן, ואז זה התחוור לי. מפלצת ההתמכרות מרימה את ראשה. היא תמיד תהיה שם. היא לא הולכת לשום מקום ולא קשורה לשום חומר. היא קשורה לטבע האדם, כיצור שמתווכח עם המציאות. אז אמרתי לעצמי שכפי שחשבתי, כדאי לשוב לעלות על הגל של תרגולי המדיטציה, שהתחלתי לפני הנסיעה לקוטב ונקטעו בעקבותיה. היום כשישבתי הבנתי שזה היה זיהוי מדויק. בעודי ישובה עם עיניים עצומות הרגשתי שההתמכרות האמיתית שמקבלת מענה כל הזמן, ממש במענה קבוע, בטפטוף מתמיד לוריד, זו ההתמכרות שלנו לנסות להנדס את המציאות, לאחוז, לשלוט, לסדר, לפתור בעיות, לנתח, לעשות אנליזות של מידע, לפתור משוואות שבתכלס השכל לא יכול להן, ואז נשארים תמיד רעבים, תמיד בפרדוקס, תמיד רוצים עוד. הבחנתי כמה אני עייפה. כמה אנרגיה זה גוזל ממני. כמה העיניים שלי יבשות מרב שהן כל הזמן פתוחות, וכשאני עוצמת אותן מיד הלחות הטב...