שלוש שש שש אפס חמש

אתמול היה יום יוצא דופן. אולי יום שהכל התנקז אליו. יעלי אומרת שזה יום היפוך הקערה. ידעתי את זה רק בסופו, אבל אספר אותו מהתחלה. אתמול בבוקר הרציתי בפני מאה וחמישים מטפלים מתחומים שונים בפרא-רפואי, שעובדים עם אוטיסטים. רק לפני שנתיים פתחתי את הקליניקה מכלום, מאפס, ולא דמיינתי איך הדבר הזה הולך להתגלגל. אנשים אומרים שלוקח זמן לייצב קליניקה ולמלא אותה, וגם כל אחד וההגדרה שלו למה זה אומר קליניקה מלאה או להתפרנס טוב, אבל אצלי זה פשוט היה כפי שביקשתי. ביקשתי כל שלושה חודשים מטופל חדש, עד שאגיע למספר מסוים של שעות עבודה שבועיות שנראו לי למידותיי, וממש כך היה. כמו בתפילה. כשפתחתי את הקליניקה לא הייתי איפה שאני היום מהבחינה הפנימית. הייתי בזוגיות ספק מתעללת. זה לא היה בכוונה מצידו, אבל הוא שנא חלקים מהותיים בי והקטין אותי ופגע בי עמוקות. הוא הרעיב אותי רגשית, ייבש אותי לגמרי, התעלם ממני כמעט ברמה הליטרלית, כך שאם לא הייתי אומרת לו בוקר טוב, יכלו להיות ימים שלמים שאנחנו לא מחליפים מילה. החלק הקשה ביותר היה שהוא שנא את האוטיזם שלי ואף גרם לי לפקפק בשפיותי, שוב, לא בכוונה. שלא נדבר על דברים רכי...