שני פוסטים

זה הפוסט הראשון שהצלחתי לכתוב אחרי המלחמה עם איראן ודחיית הטיול שלי לקוטב. מאד קשה לכתוב ולפרקים גם לחיות.

"מה יש עכשיו?

10 דקות כתיבה

אין פנאי ליותר מזה.

לא פנאי בשעון, פנאי בלב, בגוף

כל העור כואב, הפרקים, השרירים

לא מצליחה להיות בשומקום

המבט לא מפוקס

זומבי

על הסף של מלטדאון/ שאטדאון/ אנערף

כמה אפשר?

כמעט שנתיים מאז פרוץ המלחמה, וגם בערך שנתיים מאז שפתחתי את הקליניקה

אני נדרשת לתפקד

ובחיי קורים דברים טובים

ואני רוצה

אני רוצה לחיות

לראשונה בחיי אני כל כך רוצה לחיות, שמחה לחיות, בוחרת לחיות

וכל כך קשה כשהכאב מצטבר, והסטרס

קשה לשמור על הראש מעל המים, גם ככה כל החיים זה היה מאבק

לא יודעת, לא יודעת

זה לא רציונלי

הגוף פשוט אומר את שלו, כל חלקיק במעטפת שלו כואב, וגם מבפנים

בעצם, לא כל חלקיק, בעיקר בגב ובברך שמאל כואב במעטפת

הידיים למשל נעימות. הבטן בסדר, רגל ימין לא כואבת בעור, הפנים טפו טפו בסדר

חשוב לזכור מה שבסדר

הבית בסדר

ההורים בסדר, האחים, החיות, אהובי, יעלי

אפילו הטיול בסדר, חוץ מזה שהוא נדחה והפסדתי כמה אלפי שקלים, הוא בסדר

והדמעות תקועות, זה פעם ראשונה שהן תקועות אצלי, ויוצאות אחת ל בהתפרקות של כ24 שעות רצופות, כמו אחרי צירי לידה

אני צריכה לזכור שהמתכון שמשחרר את פקק הדמעות הכי טוב זה לשמוע את הקול של אמא

היא אומרת כאלו עצות פשוטות, כמעט מטופשות, לא קוהרנטיות, אבל הקול שלה כל כך אוהב

היא כל כך אוהבת אותי, ואני בוכה

היא אומרת לי לעטוף את עצמי בצהוב ולבן, באור

והיא מתארת לי איך היא עשתה מדיטציה אתמול כדי להחליק את מה שנתקע לה בגרון

והיא כזה "יאללה כוסעומו תעבור כבר"

והיא כל כך מזכירה לי אותי

היא פשוטה

אני לא פשוטה כמוה, כי יש בי גם מאבא

אבל אני די פשוטה

אז אני מהנהנת בהסכמה, ואני מבטיחה שאנסה את עצתה

אין לי כח להתנגד יותר

 

אני לא מצליחה לכתוב למרות שרציתי כבר כמה ימים, אז רק אגיד שכבר דחיתי 3 הצעות עבודה וזה לא אופייני לי. אחת מהן הייתה לקבל מעל 1000 שקלים לשעה. זה כמובן מפתה אותי, במיוחד בהתחשב בכך שאני אוהבת לשבור את השיאים של עצמי

אבל אני חושבת שהשנה אקח צעד אחורה. אאט.

השנה אעשה הכל לאט. ואנוח. אצמצם בעבודה. אתעשר באמונה. אתעשר בזמן, בחיבוקים, בכל מה שמרגיע

 

וזהו לבינתיים"

וזה הפוסט השני, שכתבתי אתמול והמשכתי הבוקר-

"כל דימום שונה מקודמו, והדימום הנוכחי חזק ואדום במיוחד.

אני עדיין לא מצליחה לשבת לכתוב. אתמול המדריכה שלי שאלה לשלומי ואמרתי שבסדר והיא שאלה אם "בטוח?" ואמרתי שכן אבל קולי היה מהוסס ומנגינת הדיבור מהונדסת, כי אוטיזם ווסת ובכללי לא קל, והבכי כבר עמד לי בגרון רק מעצם המעמד הזה שאני מתאמצת כל כך לדבר, ואז עוד מקשים עלי עם שאלות כמו "בטוח?" ולא רציתי. לא רציתי שהסכר יתפרץ. לא עכשיו. רק רציתי שנעשה את מה שלשמו התכנסנו וזהו... ובאמת כשעשינו אותו הקושי שכח קצת והדיבור יותר התגלגל.

אחר כך בערב אמרתי לאהובי שאני עייפה ואני רוצה שנסיים לראות את הסרט שהתחלנו אתמול. גם הוא שאל "את בטוחה?" הם חמודים, שניהם, ורצו לשמור עלי, אבל אני למדתי משהו חדש וחזק על עצמי – לפעמים השאלה הזו, אם אני בטוחה, ממש לא תומכת בי ורק מבלבלת אותי. לפעמים אני במצב שאני גם ככה כל כך מתאמצת להגיד כמה מילים, מה אני רוצה או מה מצבי. זה מגייס ממני כל כך הרבה כוחות ואז השאלה הזו אם אני בטוחה כמו מוציאה מזה את כל האוויר, ואני צריכה מחדש לחשב את כל המסלול, וכאילו, לא יודעת. לפעמים נגיד כשיעלי שואלת את זה אני מגלה שאני באמת לא בטוחה וזה תומך אותי, אבל היה משהו באתמול שרק רציתי שלעזאזל אנשים יקחו את המילים שלי כפי שהן בלי להטיל ספק, כי אני לא מסוגלת להסביר את עצמי, או לחשוב קצת יותר, או לחשב מחדש. אני רק רוצה שיקבלו את המסר כפי שהוא כי גם ככה עמלתי קשה כדי להצליח לחלץ אותו מגרוני.

תובנות נוספות של הוסת הזו היו סביב דינאמיקות משפחתיות שמתבהרות לי יותר ויותר. פתאום אני רואה את הדפוסים. דפוסי הרשת. מי שרט את מי ומי הדביק את מי ו... איך לומר במילים עדינות – למה אני דפוקה כל כך.

הזמנתי טכנאי מזגנים ואבא שלי התעקש איתי שלא אגלה לטכנאי שיש במזגן שתי בעיות, אלא אגלה לו רק על אחת מהן, ואבקש את השנייה על הדרך, אחרת הוא יתנהג כאילו הקטנה היא הגדולה ויקח לי כסף גדול על הקטנה ולא יטפל בגדולה ואיזשהו קשקוש פראנואידי מהסוג הזה. ואני כזה, גאד דמט אבא. אני אוטיסטית. וחוץ מזה שאני אוטיסטית אני לעזאזל דוגלת בדיבור כנה, בהיר וברור. בא אלי נותן שירות ואני רוצה להגיד לו בצורה מאד ברורה מה אני רוצה ממנו, ולא לגנוב אותו ולא לסלף אותו כמו שאני לא רוצה שהוא יגנוב אותי. אבא יעץ לי להגניב לו כבדרך אגב את הבעיה הקטנה כדי שאולי גם יטפל בה חינם, או לפחות קודם יטפל בגדולה, ואני שואלת את עצמי מאיפה לעזאזל דפוסי המחשבה המעוותים האלו נולדו בו, ולמה הוא מעביר לי אותם כאילו הם תורה שבעל פה שאב צריך להעביר לביתו. שאלתי אותו מאיפה כל זה הגיע אליו, אמר "מנסיון". פעם אחת הזמין מישהו לתקן לו את הצילינדר ולהתקין מנעול וההוא התקין רק את המנעול או משהו. אוקי. אז הייתה לך סיטואציה אחת שהשתבשה. עכשיו עד סוף ימיך לא תאמין לכל הטכנאים ונותני השירות בעולם, לא תגיד להם למה קראת להם בצורה כנה וברורה, ותחנך את הבת שלך להיות שקרנית, לגנוב את הדעת של מישהו, לדבר לא ברור, לא לסמוך וכל השישו ושמחו הזה? מיותר לציין שצורת התקשורת שאבא שלי ניסה לשכנע אותי בכל הכוח שהיא היחידה שנכונה, היא צורת תקשורת ששמה אותי במצב מאד לא נוח, כי אני לא טובה בשקרים ועיוות המציאות, לא מאמינה בזה ולא מעוניינת בכך.

גם הייתה סיטואציה שביקשתי עזרה מאבא לנסוע לחנות בדים כי הייתי צריכה בד מסוים, וגם ככה זו משימה שכל כך רובצת עלי ומאתגרת אותי, וגם ככה קשה לי לבקש עם זה עזרה, ומה אבא אומר לי? "כל הבדים בחנות הזו חרא!" התעצבנתי. אמרתי לו שאלך לבד. אמר לי – מה הקשר ללכת לבד, הבדים חרא! אמרתי לו שזה לא נכון, וקניתי שם בדים לריפוד בקליניקה והבדים מצויינים ואני מרוצה. הוא אמר לי שכל הבדים שם כמו לתחפושת. אמרתי לו – זה בדיוק מה שאני צריכה! ולמה להקשות עלי כל כך? גם ככה קשה לי!!! עד שאני מנסה למצוא פתרון ולבקש עזרה בלנסוע לחנות הבדים *היחידה* בעיר, צריך להערים עלי אלף קשיים ולשכנע אותי שזה לא נתיב טוב! זה הורג אותי! ועד שכבר בא לקחת אותי, רצה לחנות רחוק ושנלך 20 דקות בשמש עד חנות הבדים, כשמלכתחילה זה מה שמונע ממני כבר חודשיים לצאת מהבית, כי אני לא מגיבה טוב לחום.

בקיצור, בסוף אני רואה שאנחנו עוברים עם האוטו ישר ליד החנות בדים, ואני אומרת לו (כשעננת הגזלייט כבר לופתת לי את המוח ואני באמת כבר לא יודעת אם להאמין לעצמי) – "אבל הנה החנות בדים ממש כאן, אנחנו עוברים לידה. למה שלא נעצור כבר וזהו?" וואלה עצר. ירדתי תוך שניה וקניתי בד נהדר! בדיוק מה שרציתי! ובבית בשמחה ובזריזות תפרתי מה שרציתי ויצא מהמם.

ואחר כך בא טכנאי המזגנים, ואמרתי לו בבהירות ובפירוט כמו שאוטיסטים אוהבים בדיוק מה אני צריכה ממנו, והדבר המדהים מכל היה שהוא לא ידע עלי כלום, לא שאני אוטיסטית ולא שאני מטפלת באוטיסטים, והוא פתאום פתח את ליבו משומקום והתחיל לספר שבנו אוטיסט וככל הנראה גם הוא, והתפתחה שם שיחה נפלאה מלב אל לב, והחלפנו טלפונים ואמרנו שנשמור על קשר, והוא היה כנה ומקצועי עם המזגן מלכתחילה, עוד לפני שגילינו את הגורל המשותף ושאלוהים לא הביא אותו סתם עד אלי. שלחתי לו את חומרי המחקר שלנו והבטחתי שבשמחה אשלח לו עוד דברים חשובים שיעזרו להם בדרך.

וככה פוצצתי את הבועות האלו של ההעברה הבנדורית, של הפראנויה, הסילוף, הנסיון הלא יוצלח של אבא שלי לדבר בשפת הנ"ט כשבעצם הוא חושב שכל העולם נגדו וכולם חארות תמיד, תוך כדי שבקבוצת הוואצפ המשפחתית שולחים תמונה של אחיינית שלי שבחו"ל כרגע עם חולצה שלי שאני אוהבת, וינטג' מלפני 20 שנה, ואני שונאת שנוגעים לי בדברים, בטח שלוקחים בלי רשות, בטח שלחו"ל, בטח כשזה אנשים שלא טובים בלשמור על חפצים. (אהמ – בפעם האחרונה שאחיינית שלי באה לכאן והלוויתי לה מכנסיים כי ברח לה קקי, ביקשתי מאחותי שזה יחזור אלי והיא אמרה ספק בהומור ספק במציאות עגומה "תשכחי מזה").

אז אני כותבת בקבוצת הוואצפ שזה מפריע לי שנוגעים לי בדברים (ועוד מרככת "את המכה" עם הומור ואימוג'יז), וכולם מאשימים את כולם, ואחותי מריצה עלי דחקות שבא לי להקיא מהן, וברור לי שאמא שלי תמיד מאשימה את כולם בלי למצמץ ועכשיו גם האחייניות מאשימות אותה וכבר לא ברור מי גנב את דעתו של מי, אבל כן ברור שהחולצה שלי לא במקומה, וכן ברור שאף אחד לא לוקח אחריות, בוודאי שלא מתנצל, כשהם יודעים מי אני ושדברים כאלו חשובים לי, וכשתמיד, מאז ומעולם, צחקו עלי פשוט על מי שאני, כשבסוף, עם כל הכבוד, אני חושבת שאני עושה משהו נכון מהם בהרבה מובנים. אבל בסדר, לא אעוף על עצמי, אבל כן אגיד שעל החפצים שלי אני שומרת טוב, והם יודעים את זה, וזה תמיד היה ככה, והם אוספים בשבילי, אוצרות, כל חפץ יש לו סיפור וזיכרון ואנרגיה ואווירה, ועושים ממני פאקינג צחוק, כמו שעשו ממני צחוק כשפחדתי מקרינה בגיל 5. בסוף אנשים חוטפים מזה סרטן, אבל העיקר שאני משוגעת. אפשר גם להתנצל, יו נואו.

אחרי כמה שעות שהתעניתי עם כל מה שההתנהלות בקבוצה עוררה בי, החלטתי לכתוב לאחותי בפשטות שאני מעדיפה שכשמישהו עושה פדיחה ולוקח משהו לא שלו, שלא תריץ על זה דחקות, כי זה פוגע בי. זה הזכיר לי גם איך אח שלי היה צוחק על החרדות שהיו מתעוררות בי בלילות בילדות... אבל וואלה, כאן זה אפילו לא עניין של חרדות. לקחו לי חפץ בלי רשות וזה מפריע לי. ככה פשוט. אז אחותי התנצלה "אבל". מכירים את זה? "סליחה אבל" חחח. מסתבר שזה הפריע לה שהשמעתי את הגבול שלי בקבוצת הוואצפ איפה שיש גם את האחייניות שלי! כי אוי אוי אוי, אני משמיעה גבול, אני עושה את הסצנה האוטיסטית ההו-כה-רצינית שלי, ואסור שילדים יחשפו לזה!!! לא, כי היא בכלל לא חושפת את הילדים שלה לתכנים ומילים וסיטואציות לא הולמות. ואני לא אומרת את זה כרגע כביקורת על החינוך שלה אלא כעובדה נייטרלית, כי זה בילבולי ביצים שהיא רצתה להקליל את האווירה למען הילדים. אולי הרגישה כך בפועל אבל זה בסדר גם לשקול רגע שנית את הדברים אם בנאדם אומר לך שנפגע, ושלדעתו יש מקום לשיח מסוג אחר בקבוצת הוואצפ, וזה לא יהרוג אף אחד וזה יכול גם לעשות טוב. אבל לאאאאא, אסור שהילדים יחשפו לדודה המפחידה והאוטיסטית והמשוגעת שלהם שעושה סצנה מחולצה בזמן שיש... תופים תופים תופים... חטופים בעזה!!! לא פחות ולא יותר!!! חחח!!! היא שלפה את הקלף של החטופים בעזה!!! מנסה ללמד אותי שיעורים בפרופורציה, שבעיני זה שימוש כל כך ציני בחטופים, והסתת האחריות הכל כך פשוטה שיכלה לקחת!! במקום לנסות להבין לעומק מה אני כותבת לה!

אפשר לחשוב שאני כותבת לה כל יום! כבר שנים שאנחנו לא באמת מדברות. ניסיתי הרבה פעמים לשאול מה שלומה ותמיד ענתה לי במילה או שתיים והשיח לא הצליח להתפתח. לא דרכה בדירה שלי בחיים עד שפתאום היה לה אינטרס לבדר את הילדים של הבן זוג שלה (סורי אם אני נשמעת פראנואידית כמו אבא, אבל אני לא קונה את זה שהיה כאן רק רצון תמים. יש אינטרסים וזה הכל. תקני לי סיגריות או שתלכי להזדיין). אני לא חושבת שאחותי יודעת מי אני וגם לא ההורים. אני לא חושבת שאי פעם הם עצרו באמת להרהר מה זה היה בשבילי לגלות שאני אוטיסטית, ואיך החיים שלי נראים היום, ואיך הקשיים שלי נראים היום. אחותי כל כך עמוק בחרא של עצמה וחושבת שרק אותה תוקפות מחשבות אובדניות מדי פעם. אז לא. (ובדיוק סיטואציות כאלו הן דשן מצוין למחשבות האלו, אגב, כשכולם מתייחסים אלי כמשוגעת וחשים צורך להקליל, במקום לתת הכרה פשוטה. אבל בסדר. אני לא אצפה מכם כבר. אתמודד עם זה בעצמי).

אז פעם ב3 שנים אני פונה אליך וכותבת לך משהו, ובמקום לקלוט ש, וואי, כתבתי לך משהו שהוא לא טכני או שטוח, כתבתי משהו מדם ליבי, כתבתי שהדרך שדיברת פגעה בי ושזו נקודה רגישה שאני נפגעת בה כל החיים, ואת נכנסת למגננות, מסיטה את כל הסיפור שוב אלייך, לכמה את מסכנה, לכמה כולם תמיד מבקרים את האמהות שלך (מה הקשר??) לא ביקרתי את הפאקינג אימהות שלך, ביקרתי את זה שהרצת דחקות כששיתפתי משהו רציני מעומק ליבי. אז תנחשו מה?

אחותי התנצלה בשם אמא שלי (כי הבנות האשימו אותה), ואמא שלי התנצלה בשם הבנות, ואף אחד לא התנצל בשם עצמו!!! ואבא שלי צרח עלי בטלפון! ויצאתי בתחושה שהם פשוט חזירים וחולי נפש.

יותר מזה, זה העליב אותי שאחותי חושבת שאני צריכה שיעורים בפרופורציה, אפשר לחשוב שהמצב במדינה לא משפיע עלי, שלא כואב לי על החטופים, שאני לא סובלת מהדיאלוג הפנימי הזה כמו כולנו – מתי מותר לי רגע לכתוב את היום יום הקטן שלי כשיש כל כך הרבה חרא גדול מסביב? אז העזתי לרגע לחשוב שמותר לי להרגיש בנאדם, ולהשמיע גבול, ולהרגיש לא נעים כשאני רואה במפתיע שהחולצה שלי נלקחה מהארון בלי רשות וטסו איתה לחו"ל, וקיבלתי חירבון על הראש בריבית דריבית.

אז אחותי כתבה בקבוצה המשפחתית הודעה צינית לגמרי, יעני עושה לי טובה, שכדי להיות אמא טובה היא תתנצל בקבוצה (לא הבנת כפרה, לא ביקשתי שתתנצלי כי הבת שלך לקחה את החולצה, ביקשתי שאנשים לא יתייחסו אלי כמו זבל כשאני משתפת שמשהו לא נעים לי). ואז עוד הוסיפה ברכה להשבת החטופים. בא לי להקיא ולא לראות אותה בחיים, ואני נזהרת בדבריי. נזהרת כל כך. נזהרת כי יודעת, באמת יודעת כמה החיים יקרים, כמה למילים יש כוח, כמה גם אני וגם היא נאבקות לפעמים ביום יום רק להשאר כאן, ואני לא רוצה להיות המשוגעת הזו שניתקה קשר עם אחותה בגלל חולצה, אבל זה בדיוק הקטע. זה לא החולצה. זה היחס. ועוד בגיל צעיר כל כך אני זוכרת משאלות מוות נולדות בי בגלל ההומור הזה שאינו במקום. ותמיד אני הרצינית מדי, ותמיד אני המקובעת מדי, ולמה זה??? למה??? על מה ולמה??? כאילו שרק הדרך שלכם לחיות נכונה.  (חחח תעשו לי טובה).

כל האירועים האלו גרמו לי בעיקר להרגיש שאין על מי לסמוך ושאני צריכה לקחת את השיט שלי, גם הפיזי וגם הרגשי, ולהסתמך בעיקר על עצמי (ואהובי ויעלי), וזה חבל כי אני מתארת לעצמי שגם אחותי הרגישה ככה לא מעט פעמים, ובמקום להשתמש בשיתוף שלי כדי להתקרב, השתמשו בו רק כדי להתרחק.

זה נכון שאמא ואבא עוזרים לי הרבה מאד, ושאני כן סומכת עליהם בדברים הגדולים, אבל לאחרונה הרעילות שבמשפחה נהיית לי כל כך ברורה שקשה להתעלם, ולאחרונה כמעט כל משפט שני שאנשים מוציאים מהפה שלהם נשמע לי כמו פשוט זבל. זבל. אני לא מבינה מאיפה הקשקושים האלו יוצאים ומי המוח שחושב עליהם. כאילו אין בכלל תודעה ערה מאחורי הפיות המקשקשים הללו. פשוט בליל לא קוהרנטי של שטויות, חסר נוכחות, חסר ראיית עומק של האחר, חסר רצון אמיתי להתקרב ולהבין את האחר, חסר רצון לנהל שיחה שבאמת מחוברת למציאות... וזה קשה לי, כי אני מנסה להתקרב בדרכי ולהראות שאנשים חשובים לי, גם כשיש בתוכי קונפליקטים עמוקים עם הדרך שלהם בעולם, והכי מנסה לא לשפוט וכן לקבל וכן לתת תחושה טובה, כמו שלמשל הכנתי לאחיינית שלי ערכה מאוספי התה האהובים עלי (שהם יקרים והאמת שכולם היו לקראת הסוף ובכל זאת נתתי לה מהם ורוקנתי לעצמי את המגירה, למרות שקשה לי לצאת מהבית ולמרות שידעתי שזה יצור לי בעיה חדשה ויתכן שיקח לי זמן רב להשיג תה חדש, וגם למרות שקשה לי למצוא תה שאני אוהבת ואחד מהם היה מחו"ל ואין לי איך להשיג אותו שנית), ורקמתי לאחותי על תיק שקניתי, באמת מעומק ליבי ואהבתי, אבל לא. אני האוטיסטית המשוגעת הזו, האובססיבית, הקטנונית, שלא מבינה הומור, שלא לקחה חלק בגידול האחיינים, שלא הביאה ילדים בעצמה, שהיא לא נורמלית (חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח לא כי את).

אז דיי. פשוט דיי.

אני לא מחפשת להעמיק את המאבק הזה. הדבר הכי שנוא עלי זה ריבים בין אחים ואני בכללי משכינת שלום ותמיד נמנעת מעימותים, אבל בפעם הראשונה שאני לעזאזל מצליחה לבקש שיכבדו את צורת התקשורת והקיום שלי, יורקים לי בפרצוף אבל מה זה יורקים... ואם אחותי התלכלכה גם איתי וגם עם אחי (וגם עם אמא) זה בעיקר אומר משהו עליה. לא עלינו. וראיתי מה היא כתבה לאמא ואיך היא התנצלה שהיא קודם מחרבנת ואז חושבת. אז יופי לה.

אני לא רוצה לצער את ההורים. זה ערך שחשוב לי מאד. אז אשמור על יחסים של אהלן אהלן, ואם זה חשוב לה אי פעם היא תפנה אלי, לא כי היא חלמה חלום שאני זקוקה לה (חחחחחחחחחחחח שוב) כי יש לה איזה חברה בדסמית שהפכה להיות האחות הקטנה החדשה שלה. יו נואו. אני כאן. אם היה מעניין אותך מה שלומי כבר היית שואלת."