שלוש שש שש אפס חמש

זה הפוסט הראשון שהצלחתי לכתוב אחרי המלחמה עם איראן ודחיית הטיול שלי לקוטב. מאד קשה לכתוב ולפרקים גם לחיות. "מה יש עכשיו? 10 דקות כתיבה אין פנאי ליותר מזה. לא פנאי בשעון, פנאי בלב, בגוף כל העור כואב, הפרקים, השרירים לא מצליחה להיות בשומקום המבט לא מפוקס זומבי על הסף של מלטדאון/ שאטדאון/ אנערף כמה אפשר? כמעט שנתיים מאז פרוץ המלחמה, וגם בערך שנתיים מאז שפתחתי את הקליניקה אני נדרשת לתפקד ובחיי קורים דברים טובים ואני רוצה אני רוצה לחיות לראשונה בחיי אני כל כך רוצה לחיות, שמחה לחיות, בוחרת לחיות וכל כך קשה כשהכאב מצטבר, והסטרס קשה לשמור על הראש מעל המים, גם ככה כל החיים זה היה מאבק לא יודעת, לא יודעת זה לא רציונלי הגוף פשוט אומר את שלו, כל חלקיק במעטפת שלו כואב, וגם מבפנים בעצם, לא כל חלקיק, בעיקר בגב ובברך שמאל כואב במעטפת הידיים למשל נעימות. הבטן בסדר, רגל ימין לא כואבת בעור, הפנים טפו טפו בסדר חשוב לזכור מה שבסדר הבית בסדר ההורים בסדר, האחים, החיות, אהובי, יעלי אפילו הטיול בסדר, חוץ מזה שהוא נדחה והפסדתי כמה אלפי שקלים, הוא בסדר ו...