רשימת ניסים

הבוקר, באחת מקבוצות הוואצפ האהובות עלי, התפתח דיון מעניין. מישהי שלחה סרטון של איש משוחח עם ינשוף ושאלה אם לדעתנו זה אמיתי. איש אחד מיד הביע את דעתו בצורה נחרצת - לא רק שזה לא אמיתי, זה גם קלי קלות להבחין שהסרטון מפוברק. וואלה, לרגע הרגשתי אידיוטית מול רמה כזו של בטחון עצמי, ופקפקתי ביכולות שלי להבדיל בין מציאות לאשליה, אבל אז נזכרתי.

בהרבה דברים נזכרתי. נזכרתי בגברים שבמהלך החיים שלי התכווצתי אל מול המילה שלהם ומחקתי את שלי, נזכרתי במפגשים יוצאי דופן שהיו לי עם בעלי חיים ומוכיחים שהכל אפשרי, ובעיקר נזכרתי באמונה שלי, כמה היא מתוקה, וכמה שלא רק שתמימות אינה דבר רע, אלא כל כך נחוץ במציאות המטורללת אליה הגענו.

אז פתחתי בדברים רוחניים, והמשכתי להוכיח את הנקודה שלי עם הסברים על תופעות אופטיות בצילום כמו כרומטיק אבריישן, ותוך כדי אני שומעת את הקול הפנימי שלי לוחש לי – ממתי כל כך חשוב לך להוכיח משהו? אף פעם זה לא בדיוק היה הקטע שלך. מה אכפת לך שאנשים יתבוססו בחוסר אמונתם, יתבצרו בעמדתם?

בחיי שבדרך כלל לא אכפת לי, אבל היו גם רגעים שכן. לפעמים זה היה מול אנשים ולפעמים מול עצמי – מצאתי את עצמי שבה אל השאלה הזו כל פעם מחדש – זה אמיתי?

לא פעם בחיי הרגשתי משוגעת. גם פחדתי מזה מאד. להשתגע היה אחד הפחדים הגדולים שלי, עד שהסכמתי וראיתי כי טוב. נתתי לשיגעון לסחוף אותי וגיליתי שבצד השני לא מחכה מפלצת גדולה. למעשה אין צד שני. הוא בדיוק כמו הראשון. כדור הארץ עגול ולא שטוח. כשמשתגעים מוצאים את ההגיון אם מצליחים לנוע עם הסוס הזה, להגדיל את הכלי בהתאמה, כל פעם עם עוד נשימה, להתרחב להבנה שלעזאזל, משהו ממש גדול, נשגב, קורה כאן.

 

 

אז יצאתי להוריד את הזבל, ועל הפתח של חדר האשפה היה מגנט של איזה איש מזגנים – "דרשן ניסים" שמו. בחיי! דרשן ניסים! איזה שם עוצמתי! נזכרתי בשיר של סיני תור – "דרשתי קרבתך", ואמרתי לעצמי שכן. זו אני. זו דרכי. אני דורשת ניסים. גם חוני המעגל דרש ניסים ובגלל זה תמיד חיבבתי אותו. היחסים שלו עם אלוהים לא ניסו להתייפייף. הוא אשכרה הרגיש שאלוהים חייב לו משהו, ודיבר איתו כמו איזה חבר חוצפן עם גחמות. זה כל כך מתוק בעיני. לדעתי גם בעיני אלוהים זה מתוק. בשבילי אלוהים לא יושב על איזה כס מלכות ומשחק משחקים היררכיים, משחקי שליטה ובדס"מ. בשבילי אלוהים זה כשהכל מקשיב להכל, מושפע ומשפיע והולך לאנשהו, ביחד. זו הסיבה שאני אוהבת את זה בגובה עיניים.

 

 

אחת המסורות המקסימות שהתפתחו ביני לבין אחי הגדול היא לספר אחד לשניה את הניסים שקרו לנו. כשקורה לאחד מאיתנו נס, הוא מרים טלפון ומספר, ואנחנו חולקים את ההתלהבות ביחד. בעיני ככל שמספרים ניסים, ככה הם קורים יותר. גם בספר הזוהר, אגב, מזכירים את החשיבות שבלספר ניסים, ומתארים את האדוות שיש לכך. כתוב שם (סדר הגדה של פסח, עג-עד) שכשמישהו מספר את הנס שלו, המלאכים מתאספים כולם להקשיב, וכשכולם חולקים את השמחה וההודיה ביחד, הכוח של הבורא מתעצם ונח על הבריאה כולה. הטקסט הזה נכתב במקור כמתנה לאחי, שיש בינינו גם מסורת של תחלופת מכתבים אחת לזמן מה.

 

 

רשימת ניסים

זה מצחיק לספר את זה ככה, כרשימה. נסו להתבונן על זה כאסופה של סיפורים קצרים ומשונים שקרו באמת. תרצו? תאמינו. לא תרצו? גם טוב. לשמחתי לרב הסיפורים היו עדים, וזה משמח פחות מבחינת התיקוף, אלא יותר כי זה פשוט כיף לחלוק נס ביחד, ולחלוק את הפליאה הקיומית הזו כל פעם מחדש. אני אספר את הניסים בסדר כרונולוגי. חלקם מטלטלים יותר וחלקם פחות, ובעיקר, כשמתסכלים עליהם יחד, ניתן לראות שאין חוקיות אחידה, ולניסים פנים רבות ומגוונות. ניסים יכולים להיות קטנטנים וגם גדולים מאד, מצחיקים, מטופשים או דרמטיים. המשותף הוא שכולם בלתי נשכחים.

 

נס הפלאפל

בגיל 19 היה לי בן זוג אתאיסט מעצבן כזה, לא נוגע בירקות גם, חי על תפוחי אדמה ומתנהג כמו אחד. כאמור, אני לא אוהבת לעסוק בהוכחות, אבל היינו מסטולים ודגדג לי היצר האנושי המרגיז הזה. השעה הייתה חצות, אנחנו בישוב נידח בלי אף חנות פתוחה, המאנצ'יז מכרסם ת'בטן ואני אומרת לו: "אם יש אלוהים, אנחנו נאכל היום פלאפל".

טוב. יוצאים החוצה אל החושך והשקט הגדול. הולכים ברחוב ואין נפש חיה. מגיעים לאיזור המרכז המסחרי, ופתאום מתוך העלטה יוצא בחור עם חולצה שחורה שכתוב עליה "פלאפל", ומלא שקיות בשתי ידיו. הוא מסתכל עלינו ושואל "רוצים פלאפל?"

העיניים שלי נפערות, אנחנו עומדים באמצע שומקום ואין לנו אפילו שולחן לנהל את העסק הזה. אנחנו ניגשים לבנקומט, ועל המדף הקטן עם המקשים הבחור פותח לנו את כל השקיות בשורה ארוכה – פיתות, סלטים, צ'יפס, כדורים, הכל... הבן אדם פשוט פתח לנו דוכן פלאפל ככה, על הכספומט כסמל לשפע, ואנחנו העמסנו מכל טוב.

 

משקפיים בים

הייתי עם ההורים שלי בים ביום שבת יפה, אלא שברגע אחד היום הזה הפך למבאס כשבא גל גדול והעיף לאבא שלי את המשקפיים. אבא שלי לא רואה כמעט כלום בלי המשקפיים שלו, שהן יקרות ומותאמות למצבו המיוחד. אמא ואני לא נוהגות, ופשוט ישבנו שלושתנו עם פרצוף תחת על החוף ותהינו איך להמשיך מכאן, ואיך נחזור הביתה. ישבנו וישבנו כך כרבע שעה, עד שהחלטתי בצעד נחוש שאני פשוט הולכת למצוא את המשקפיים. קמתי והתחלתי לצעוד לעבר הים. נכנסתי למים עוד ועוד, וכשהם כיסו כמעט את כולי, פתאום הגיע גל והופס! הניח את המשקפיים של אבא שלי ישר בתוך היד שלי. בול. בלי להתבלבל. ככה – ישר ליד. יצאתי מהים פשוט לא מאמינה שזה קרה עכשיו, וניגשתי להורים שלי שמחה, בתחושת גבורה מצחיקה ממש.

 

שד שחור

אלו היו ימים עצובים. עליתי על הגבעה הקבועה שלי לפרש שיחתי ביני לבין קוני. כבר הבנתי שליטול את חיי זה לא הכיוון, אבל מכאן נשארתי בלי תשובות מה הלאה. פצחתי בדברי תוכחה וזעם, עומדת על ראש הגבעה ואומרת לו ככה: "אם זה הזמן שלי ללכת, אז תקח אותי מכאן עכשיו! ואם זה לא הזמן שלי ללכת, אז תעשה שזה יהיה לי ברור מאד." בשניה שסיימתי להוציא את המילים האלו מהפה, קפצה עלי משום מקום חיה שחורה. מרב בהלה (בעיקר סביב התזמון המדויק להחריד), פשוט התחלתי לרוץ כמו מטורפת ואפילו לא הספקתי לראות איזו חיה זו הייתה. באותו הרגע הבנתי – זה שברחתי, אומר שאני רוצה להשאר. אם הייתי רוצה ללכת, הייתי נשארת אל מול האיום ונותנת לו לכלות אותי. זהו. ככה פשוט. מאז לא שאלתי יותר שאלות בדבר להשאר או ללכת.

 

נס הפרנסה

אחרי שעבדתי 10 שנים באותו מקום העבודה, הבנתי שהגיע זמני לעזוב. המקום הזה היה לי בית שני. הוא גידל אותי ושמר עלי והיווה עבורי חממה עוטפת מאד, ולמרות שבמשך שנים הרגשתי שהוא כבר לא מדויק לי, מאד התקשיתי לעשות את הצעד.

ובמציאות, כמו במציאות, לפעמים היא בועטת אותך, אז נבעטתי אל השינוי המיוחל ונאלצתי לעזוב. לא ידעתי לאן אלך ונכנסתי לתקופת התכנסות די מבלבלת. בינתיים, הכנסתי את החסכונות שלי לראשונה לשוק ההון, ושכחתי מהם.

בסוף השנה הזו, הרווח שעשיתי היה אחד לאחד, מדויק ברמת השקל, למשכורת שנתית במקום העבודה שעזבתי. למעשה ישבתי בבית שנה שלמה בלי לעבוד, וקיבלתי בדיוק את אותו הסכום שהייתי מקבלת אם הייתי ממשיכה לעבוד. ככה הבנתי שהיקום יודע מראש למה נרשמתי, למה אני פתוחה עכשיו, מה הסכום הנוכחי שהכלי שלי יכול להכיל, לא משנה מה אני עושה בעצם. הדיוקים היו עוד יותר מרשימים ובלתי נתפסים, כי בגלל שלא עבדתי נקודות הזיכוי במס כיסו לי בדיוק, שוב, על השקל, את מס רווח ההון ששילמתי. הכל היה תפור ברמה שרק גאון יכול היה לתכנן.

 

ינשוף

זה היה אחרי פרידה מזוגיות ארוכת שנים, שחשבתי שתהיה האחרונה והנצחית. הלכתי לנחל שהפך להיות הערוץ הקבוע שלי לשיחות עם אלוהים (אחרי שעזבתי את הישוב הסמוך לגבעה). הפעם, זו הייתה מה שנקרא "פעם באף פעם" שהייתי זקוקה בעצמי להוכחה. שהרגשתי באמת לבד ואבודה ורציתי לדעת שאלוהים איתי בסיפור הזה. בכיתי ודיברתי ושאלתי אותו: "למה אני לא יכולה פשוט ללכת בנחל לפגוש אביר על סוס?" ביקשתי: "אם אתה כאן איתי, תשלח לי ינשוף".

בואו נגיד שביום יום, למצוא ינשופים זו לא ממש המומחיות שלי, וכבר הייתי כמו איזה בלון שיצא ממנו כל האוויר, שמוטה עם זנב בין הרגליים. כבר באתי לעזוב את הנחל כשפתאום שני ילדים נגשו אלי ואמרו לי "סליחה! יש כאן ינשוף!". חחח הדרך שלו להביא את הניסים היא פשוט מצחיקה לפעמים. ככה, עם שליחים ילדים, מלאכים, הובלתי עד לינשוף. הוא היה ינשוף קטן, פרחון של שעיר. ישבתי ושמרתי עליו במשך כמה שעות וחיכיתי לראות אם הוריו יחזרו בזמן שהצלתי אותו כמה וכמה פעמים ממכוניות וכלבים. בסוף החלטתי להרים אותו ולהעביר למקום בטוח יותר, על עץ אקליפטוס קרוב. ישבתי איתו עוד כמה רגעים מול העץ לפני שנפרדנו. אז עבר בחור צעיר על סוס, האט מעט את הדהירה, אמר על הינשוף "איזה חמוד הוא" ונעלם כלא היה. לא הרבה זמן אחר כך הכרתי את אהבת חיי.

 

הארון

אז בגלל שאני סוג של חוני ודוגלת לדבר עם אלוהים על הקטנות כמו על הגדולות, הרשיתי לעצמי באותו היום לשאת תפילה פשוטה מאד. זה היה כשניסיתי למכור ארון בגדים במרקטפלייס, כדי לפנות מקום לארון החלומי והחדש שלי. הזמן התקצר ונדחק והייתי חייבת כבר לפנות את החדר, ומצאתי את עצמי חושבת על זה ודואגת יותר מדי. פתאום זה הכה בי, צחקתי כי נזכרתי שיש אלוהים, וביקשתי שיבואו שני יהודים טובים לקנות אותו ממני עוד הערב. למה יהודים? לא יודעת, ככה ראיתי בדמיוני - בחורים צעירים עם כיפה על הראש. מפה לשם מתקשר אלי איזה מנדי, ואני אומרת לעצמי – מנדי, שם של דוס. מעניין. סיפרתי על זה לאהובי, ואמרתי לו שבדמיון שלי היו שניים, אבל מנדי הוא אחד. ואהובי עונה לי "לכי תדעי, אולי יגיעו שניים". ואז – דפיקות בדלת, והנה הם עומדים שם, שני יהודים טובים, ואהובי על הספה, ואני מתפוצצת מצחוק וחוגגת להם מול הפרצוף והם לא מבינים למה, ואני אומרת להם "איזה טוב השםםםםם!!!" והם בכלל לא יודעים שאני קראתי להם, ומפה לשם הם אומרים לי שנגמר להם האוכל לאוגרת ושואלים אם אני יודעת מאיפה לקנות, ובמקרה יש לי קופסא לתת להם, והם יוצאים מכאן עם ארון ואוכל לאוגרת ואני עם נס.

 

 

אז מה אני בעצם רוצה להגיד לכם?

תדרשו ניסים. תהיו חוני. תציירו עיגול סביבכם ותגידו לאלוהים שאתם לא יוצאים ממנו עד שקורה נס, וגם תעזו להתווכח על הצורה שלו, על הווליום, על הצבעים ועל הכל. אנחנו צריכים את זה עכשיו במיוחד, לא חסרות לנו סיבות. הטקסט הזה הוא בין היתר תפילתי לנס של שלום וסיום המלחמות והסבל.

יש לי עוד מיליון סיפורים יפים וניסיים. עבורי הם ניסיים בפנימיות שלהם, בעומקם. בלפגוש אדם ברגע הנכון באיזה מסע חוצה יבשות, בלהסתכל לחיית בר בעיניים ולדעת שהצלחנו לתקשר, בצירופי מקרים לא מקריים בהחלט, בחלומות נבואיים וממתקים קיומיים קטנים. אולי עוד אספר עליהם פעם. עכשיו אני לקראת המסע הגדול הבא שלי, אל הקוטב הצפוני, ומי יודע – אולי גם שם מחכה לי איזה נס חדש.