שלוש שש שש אפס חמש

הבוקר, באחת מקבוצות הוואצפ האהובות עלי, התפתח דיון מעניין. מישהי שלחה סרטון של איש משוחח עם ינשוף ושאלה אם לדעתנו זה אמיתי. איש אחד מיד הביע את דעתו בצורה נחרצת - לא רק שזה לא אמיתי, זה גם קלי קלות להבחין שהסרטון מפוברק. וואלה, לרגע הרגשתי אידיוטית מול רמה כזו של בטחון עצמי, ופקפקתי ביכולות שלי להבדיל בין מציאות לאשליה, אבל אז נזכרתי. בהרבה דברים נזכרתי. נזכרתי בגברים שבמהלך החיים שלי התכווצתי אל מול המילה שלהם ומחקתי את שלי, נזכרתי במפגשים יוצאי דופן שהיו לי עם בעלי חיים ומוכיחים שהכל אפשרי, ובעיקר נזכרתי באמונה שלי, כמה היא מתוקה, וכמה שלא רק שתמימות אינה דבר רע, אלא כל כך נחוץ במציאות המטורללת אליה הגענו. אז פתחתי בדברים רוחניים, והמשכתי להוכיח את הנקודה שלי עם הסברים על תופעות אופטיות בצילום כמו כרומטיק אבריישן, ותוך כדי אני שומעת את הקול הפנימי שלי לוחש לי – ממתי כל כך חשוב לך להוכיח משהו? אף פעם זה לא בדיוק היה הקטע שלך. מה אכפת לך שאנשים יתבוססו בחוסר אמונתם, יתבצרו בעמדתם? בחיי שבדרך כלל לא אכפת לי, אבל היו גם רגעים שכן. לפעמים זה היה מול אנשים ולפעמים מול עצמי – מצאתי את...