פוסט שני לחודש מאי (שאטדאון)

היו עוד דברים חשובים שקרו. אין לי הרבה כוח לכתוב. הלב שלי כואב ואני מקווה שהכתיבה תשחרר ממני משהו ולא תעמיק את המועקה. זה לא שאני נבהלת ממנה, זו אולי פעם ראשונה בחיי שאני ממש בשלום איתה, פוגשת אותה בברכה ודולה את הפנינים ממנה. כבר מכירה את המשחק... ובכל זאת – פשוט כואב. מאד כואב כבר כמה ימים. זה התחיל בליל יום חמישי והיום כבר יום שני. הכאב בחזה לא עוזב. לפעמים אולי אני צריכה תזכורת איך זה מרגיש כאב שעל פניו הוא לא רציונלי, לא ברור מה הדליק את המתג כל כך חזק...

וכשיורדים לפרטים אז כן ברור, אבל זה מרגיש כאילו זה באמת סוג של דומינו, ודבר מוביל לדבר, חץ מוביל לעוד חץ שנורה על הלב... ואם אני כנה עם עצמי אז זו לא תגובתיות שיצאה מפרופורציה, אלא שיט שהצטבר מזה זמן מה וממש מבקש נראות ומרפא. חוץ מזה גם התנאים השתנו, החיצוניים והפנימיים. יש לי יותר כלים להבין את עצמי, ואהובי ואהובתי עושים לי בית כל כך וטוב להיות עצמי בו.

אני אנסה אולי בסוג של רשימת מכולת, כי כאמור כוחותיי דלים.

זו הפעם הראשונה שממש הבנתי שאני חווה שאטדאון. זה ממש לא פעם ראשונה שאני חווה אחד כזה, אבל משום מה עד היום עוד לא הבשילו בי היכולות להגדירו וממש לזהות את השתלשלות העניינים. פתאום הבנתי שזה סוג של דפוס אצלי – מלטדאון שהופך לשאטדאון. בדרך כלל זה מתבטא בבכי שנמשך כ24 שעות ואז המערכת נכבית, כדי למנוע קריסה נוספת, לפי מה שאומרים. אני חושבת שזה אכן סוג של ניסיון לשמור על האנרגיה שלי, עקב מותשות עמוקה. יש גם תחושת ניתוק שמקשה עוד יותר על הדיבור ובכללי על הנוכחות עם עוד אדם בחדר. זה לא שבהכרח נוכחות של אדם אחר תעשה לי רע, אבל ממש תלוי מי ואיך. למשל, היה לי קשה מאד להביט על אהובי או להחליף איתו מילים (גם כתובות), ולפעמים זה נראה כאילו אני מתעלמת ממש, למרות שבהחלט הבחנתי שפנו אלי. פשוט לא מצליחה למצוא בי את הכוח. זו תחושת שיתוק. כאילו הפה דבוק. שמה גם פתאום הבנתי יותר את המטופלת שלי שיש לה אילמות מצבית. בעצם הבנתי יותר לעומק שהמצב של אילמות מצבית אינו זר לי. אני מכירה אותו ממש על גופי.. אבל מאחר ובדרך כלל הדיבור כן נגיש לי (ממש לא בא לי בקלות, אבל כן נגיש, יחסית לאוטיסטים לא ורבליים), אז מכריי (ובכללי החברה) מצפים ממני, ואז זה ממש קשה להסביר את הסיטואציה. עם ההורים שלי כן יצא לי לפעמים להתעלם ולא לענות להם, אבל זה מרגיש מאד לא נח, כי ברור לי גם ממש בזמן אמת שזה לא ברור להם למה אני לעזאזל מתעלמת, ובתכלס זו בכלל לא התעלמות. הבפנים שלי כן מגיב.

אוף הריכוז נקטע. אנסה פשוט לשים כאן את הבועות שעולות במוחי רגע לפני שהן מתפוצצות. עלו קולות כמו: אף אחד לא באמת מבין את החוויה האוטיסטית שלי, אף אחד לא מבין את הקושי, את המאבק היומיומי. עלו קולות של עצבות ממשית על קשיים מסוימים שיש לי שהם מאד בסיסיים, כגון לצאת מהבית, לנוע במרחב, להזין את גופי ולטפל בו.

שמתי לב שאמנם עם השנים מצבי הנפשי הרבה יותר טוב (הרבה שנים לא רציתי בכלל לחיות, והיום אני מרגישה אדם מאושר רב הזמן), ועדיין, קרתה פה איזה תנועה נורא מבלבלת, כי ככל שהעמקתי בהכרות עם עצמי וככל ששחרתי מיסוך, בעצם רמת התפקוד שלי ירדה מאד, כי התבהר לי יותר מה כן ביכולתיי ומה לא, והתחלתי לברור את זה יותר בקפידה כדי לא להקריס את עצמי... אז זה נכון שעליתי על איזה גל מאד ספציפי שדברים רב הזמן עובדים לי בו, ואני אפילו מצליחה להתפרנס בכבוד וגם לתרום לאחרים ולהקל עליהם, ועדיין, ברגעים של משבר אני כל כך מתוסכלת, כי אני מרגישה שזה צר מדי. שאני דחוקה. שהפחדים מחסלים אותי. שהאקס שלי צדק... וזה כל כך כואב להרגיש ככה. זה כל כך כואב לשים לב שאפילו סידורים פשוטים וקטנים כל כך מאתגרים אותי, ואני אפילו לא ממש מצליחה להגדיר לעצמי למה. כאילו, בסדר, קל מאד להגיד "זה קשור לאוטיזם", אבל למה? אז בסדר, ידוע שאוטיסטים מתקשים עם שינויים, ובסדר, אין כאן סופר קרוב ונגיש, וכו וכו, אבל מפה ועד למצוא את עצמי שבוע שלם רעבה? ואוכלת קורנפלקס פעמיים ביום? אחרי שכבר שנתיים אני גרה בדירה הזו? זה לא קצת יותר מדי זמן הסתגלות? גם כשעברנו לפ"ת בזמנו אני זוכרת ששבוע שלם רק עמדתי במרפסת והסתכלתי על הרחוב וניסיתי כמו לשנן ולהבין את המבנה שלו. אחר כך יצאתי קצת. ואז עוד קצת...

ואהובי כזה מתוק. הוא מציע לי ליווי, ומצד אחד זה הכי תומך אותי בעולם, ומצד שני אני מפחדת כי אני מרגישה שאני מאבדת יכולות, ואני לא רוצה להיות תלויה באחרים עד כדי כך. כל החיים אמא שלי לקחה אותי לרופאים ולאחרונה היא הפסיקה. היום זו פעם ראשונה בערך שאלך ממש לבד. אהובי הציע ללוות אותי וברור לי שזה היה תומך אותי מאד, ועדיין סירבתי. סירבתי כי לא רציתי שהוא יפסיד יום עבודה שאני יודעת שחשוב לו, וגם כי לעזאזל אני רוצה לנסות להתרגל לעולם הזה. אני יוצאת מנקודת הנחה שככל שאעשה דברים יותר פעמים זה יהיה קל יותר, למרות שזה לא תמיד ככה, בוודאי שלא אצל אוטיסטים, בוודאי שלא בהקשר לחוויות חושיות כאלו ואחרות, בוודאי לא כשהעולם משתגע ומשפחות שלמות נרצחות, ואהבות מתפרקות בשם השנאה, אהבות כל כך יפות...

ככל שהחיים נהיים יותר יפים ככה יש יותר לאבד וזה יותר מפחיד. אני רק מבקשת מאלוהים שישמור עלינו.

עוד תובנה חשובה מהימים האחרונים היא סביב עניין התזונה, שניסיתי לפרק אותו לכל מני מרכיבים רגשיים וגם טכניים. חשבתי על כך שבקשר הקודם הייתי מבשלת כל הזמן. זה ממש היה התפקיד שלי בבית, ולא היה יום אחד של מקרר ריק. תמיד כשמנה הלכה להסתיים דאגתי למנה הבאה, ושאלתי את עצמי מה השתנה. למה פתאום זה קשה כל כך? ועניתי לעצמי שכשההוא עזב, אני שמטתי משהו ענק מעלי. שמטתי את דמותה של אימי שהופנמה בי. את בת הזוג שהיא. מי שקרא כאן בעבר או מכיר אותי, יודע שזה חתיכת תיק ענק וכבד עבורי לשמוט. היחסים של הוריי תמיד היו לי קשים. לפעמים בלתי נסבלים, וזה מפליא אותי שיחד עם זה שנהייתי ההפך הגמור, הייתי גם צריכה לעבור דרך זה, ואפילו ממש להיות הדבר הזה, בדרך לאהבה הטובה שלי. הבנתי שהשמיטה של הדבר הענק הזה בעיקר השאירה אותי עייפה, מותשת מאד. אני מבינה שלא אהיה ככה לנצח, אבל שעכשיו זה הזמן להשען. עכשיו זה הזמן באמת לקלוט שיש כאן איש לצידי. שאני לא לבד במערכה. שלא כל העולם על כתפיי. שאני לא צריכה לשאת את הבית הזה לבד - לא נפשית, לא כלכלית, לא ברמת התחזוקה והניקיון. כלום. ככה זה היה בקשר הקודם – ככל שעבר הזמן הייתי יותר ויותר לבד... וזה לא רק כי הוא חרא או משהו, זה כי שנינו נשאבנו אל הלופ הזה. שנינו אפשרנו אותו. ככל שאהבתי הוא שנא, ככל שנתתי הוא לקח, ככל שרדפתי הוא ברח. ועכשיו די. עכשיו אני מבקשת עזרה לקנות תבנית ביצים כי זה קשה לי, ומתרגלת לעשות את זה בלי בושה ופחד שיעזבו וישנאו אותי על חולשותיי.

אלו הדברים החשובים פחות או יותר. אני מבחינה איך קשה לי אפילו להכנס למעלית, עוד לפני שיצאתי מהבניין. מבחינה שהברנאאוט הקיומי לפעמים כל כך דומה לדכאון וזה מבלבל, העייפות הזו. זה נראה כאילו לא אכפת לי מעצמי ומגופי, זה מגיע לרמות של הזנחה, אבל זה לא משנאה ולא מעצבות ככל הנראה, זו פשוט שחיקה, ואז השחיקה עצמה והמצב מעציבים אותי, ולכן זה מבלבל. אני מוצאת את עצמי מקנאה באנשים עם תיקים כבדים לא פחות משלי, כי יש להם יכולת לצאת ולעשות סידורים בנחת. אני מרגישה חרא שהמטופלות שלי מתפקדות יותר ממני בתחומים מסוימים. אני מצוינת רב הזמן בלתת לעצמי חמלה וזה הכי חשוב. אני משתפרת בזה הרבה, אבל הימים האלו הוקדשו לכאוב מה שכואב, ולהבין אותו טוב יותר.