אזעקה אחת יותר מדי

סוף חודש מאי. פיניתי לי בוקר של כתיבה. זה עלה לי בדמעות, אבל העולם תמך. כשאני אומרת העולם אני מתכוונת לחברתי הטובה ביותר, ולאהובי. אם כבר אני מזכירה כאן אותם וסיפרתי בפוסט הקודם איזה נס גדול הוא אהובי, אז רוצה להוסיף שגם אהובתי היא נס גדול מאד, ולא סתם כנראה נולד הביטוי הזה "חברה הכי טובה" כי היא באמת הכי טובה, גם באופן אינהרנטי, וגם בענייני יחסים יש לה כשרון מיוחד להיות הכי טובה אלי, הכי טובה אל עצמה, וגם ללמד אותי להיות הכי טובה לי ומתוך כך לאחרים. היא אולי לא יודעת את זה אבל עבורי היא הדרכה מאד גבוהה בעולם הזה, לא פחות ממורים מאד גדולים אחרים שהיו לי בדרכי. לאחרונה היו כלמני קשיים מתוך שינוי הקשר, הכניסה שלי לזוגיות, והלו"ז המחורפן שלי, ואני עדיין מנסה לפצח איך עושים את זה. איך מחזיקים את כל הזירות יחד, איך הלכה למעשה מפקידים אהבה בכל הצורות בכל הקופות שחשוב לי להשקיע בהן (שאלוהים יסלח לי שאני ממשילה הכל לכסף, כזו אני). איך אני מצליחה גם במילים וגם במעשים וגם במחוות לתת לאהוביי לדעת שאני שם איתם, גם כשאני בסחרחרה של החיים שלי, ואיך אני שם גם איתי בכל זה, ועם הוריי, ועם החיות, ועם המטופלים, ועם הציפורים בחוץ, ועם הגוף שלי? כולם חשובים כל כך. כולם מחוברים. תלויים, משפיעים ומושפעים אחד מהשניה. כנראה שהחידה הזו עוד תמשיך לבעבע בי שנים רבות בתור אדם שזקוק לשקט שלו ולזמן שלו לבד.

הבוקר אהובי ויתר על עיסוקיו כדי שנזכה לבוקר אחד מסכן ביחד, אחרי ששבוע שלם התגעגעתי אליו, אפילו הגוף שלי התגעגע אליו (מה שלא קרה הרבה זמן), ואז לא יכולתי לממש את זה כי כבר קבעתי עם עצמי דייט כתיבה, ואיתה דייט תכנוני טיול, והכל טורפד עקב האזעקה של אתמול בלילה שהניעה בי גלים על גבי גלים של כאב שלא אפשרו לי בכלל לעשות שום דבר אחר חוץ מלבכות.

ובגלל שהם הכי טובים, שניהם, אז הם נתנו לי לבכות, ופינו לי את הזמן והמקום, ואני לבד כאן, כותבת ובוכה, כואבת ומהרהרת. כל אזעקה היא אזעקה אחת יותר מדי. כל אזעקה אני מרגישה שהנה, זו היא שהולכת לשבור את גב הגמל. שהנה, הנה, אני קמה והולכת. לא יודעת לאן. שוברת את הכלים. הופכת לאקטיביסטית ומתחילה להתעסק בפוליטיקה? עוצרת את המלחמה על בשרי? או שמא קמה ועוזבת את האדמה שעליה גדלתי, את האנשים שאני אוהבת ואת הנופים, והולכת כדי לקדש את החיים, גם במחיר של אובדן כל כך גדול. לא יודעת. לא מרגישה שיש תשובות נכונות למשוואה הזו. לא מרגישה שזה פייר להתמודד עם שאלות כאלו. לא שהחיים פייריים, אבל בני אנוש בהחלט לוקחים את זה כמה רמות גבוה יותר למחוזות של טירוף, אלימות ורשעות. אפשר היה לחסוך שאלה או שתיים, התמודדות או שתיים... אולי.... אולי היה אפשר.

ואז אני נזכרת בחברים שלי שעזבו כאן כי לא הרגישו שיש ברירות. לא הרגישו שיש שאלה. אולי להם לא היה הרבה מה להפסיד. אולי הם לא כל כך אהבו את מי ומה שכאן. לא היו מחוברים למקום, לאדמה, לשפה. הם יגידו שאני מטומטמת שנשארתי, אולי. אן בטח מתפללת שכולנו נכחד, שנאכל את הדייסה שבישלנו על הטימטום שלנו להשאר כאן... ואני חייבת להגיד – לא הייתי רוצה כל כך מהר לוותר על הרעיון שיש לי מדינה על האדמה הזו, שמותר לי לדבר בה עברית בלי לפחד. ואני לא נרשמתי שמה בעולמות העליונים כדי להדוף כאלו כוחות של רשע בגופי, ולתבוע את מקומי ומדינתי.. אבל הנה אני כאן, והנה, כשאסע למקום אחר אספר שהגעתי מהירח, כי אין לי שום שפה אחרת שאני מחזיקה מספיק טוב ולא תסגיר אותי, ואולי גם אחטוף אלימות. לא רוצה להיות זרה לנצח. אצל אוטיסטים הסיפור הזה אפילו יותר מורכב. להגר כאוטיסט, ועוד אוטיסט שההגירה נכפתה עליו, או לפחות נדחק אליה כדי לא לרצות לאבד את החיים, זה חתיכת חרא מחורבן.

הבוקר שוב נשטפתי במחשבות עליה, על אן, שהייתה החברה הכי טובה שלי במונחים של אז, במה שהיה זמין לנו אז, ובמשך הרבה שנים היינו קרובות מאד, עד שנעלמה והתפיידה עם הרוח. בהתחלה עברתי דרך הרבה כאב וייסורים. לקחתי כל אחריות שיכולתי וסיפרתי לעצמי שהייתי חברה חרא. עברתי גם דרך נסיונות להכנס לנעליה, להבין אותה, לסלוח לה. עדיין היקום מזמן לי סיטואציות שמספרות לי את המצב מנקודת מבטה ומרככות אותי שם... אבל הבוקר קמתי ברוח אחרת, אחרי עוד אזעקה אחת יותר מדי. פתחתי שוב (בפעם המי יודע כמה) את השיחה האחרונה שלנו בוואצפ וקראתי חלקים ממנה. אמרתי לעצמי – וואלה, לא הייתי עד כדי כך חברה חרא כמו שסיפרתי לעצמי. נכון, היו מורכבויות רבות, אבל בסך הכל הייתי טובה, ובסדר שלא היו לה הכלים או המשאבים לעזוב אחרת, ובסדר שלא היו לי הכלים או המשאבים להבין, ועדיין, מה שאני רוצה לומר הוא שהיא עשתה לי קטע מסריח, ומותר לי להפגע מזה וגם היום עדיין להיות פגועה. אפילו עכשיו כשאני כותבת את המילים האלו וקוראת אותן שנית, כל כך קשה לי לעמוד מאחוריהן. אני כל כך ניסיתי לקחת אחריות על הכל. דווקא בגלל שהיא לא דיברה איתי על כלום אז יכולתי במוחי לנפח למימדי עדר פילים את כל הדברים שעליהם אני צריכה לקחת אחריות, והאמת שבליבי גם הרגשתי שהיא מאשימה אותי על לא עוול בכפי. הלכתי רחוק ואמרתי לעצמי שאולי בלב ליבה התהפכה כי אני אובחנתי כאוטיסטית והיא לא (בחלוף השנים הבנתי שכנראה גם היא אוטיסטית). אולי לא יכלה לשאת את שינוי שמי, ובכלל את השינוי שעברתי, או אפילו את זה שעדיין לא עברתי. ככל הנראה בעיקר הייתה עסוקה בעצמה, בדכאון שלה, בויזה שהייתה כל כך עסוקה בלהשיג, ואולי גם לא הבנתי לעומק עומקי העומקים כמה זה חשוב לה וכמה תהיה מוכנה לעשות הכל בשביל זה, גם למכור את נשמתה. לא יודעת אם טוב לה היום או רע, אבל לפעמים כשיורים עלינו אני מדמיינת אותה מעשנת סיגריה ומסננת "שימותו כבר".

חלמתי עליה הלילה ואני לא זוכרת מה היה. רק זוכרת שאמרה לי שאמנם קראנו לה "פאק וואמן" וכל זה, אבל זה לא שאין לה לב ונשמה. משהו כזה. וול, קל לשכוח, כשזה היחס שהיא נתנה לי. כל כך אמביוולנטי. יום אחד מזמינה אותי למסיבה ולישון אצלה, ויום אחר פשוט נעלמת אחרי שנים של חברות. לא יודעת איזה טראומה שחזרה כאן איתי, וממש לא בפעם הראשונה. אולי השליכה את יחסיה עם הוריה על כל חלקה טובה. אני לוקחת אחריות על איפה שהייתי חרא אבל מה זה עוזר לי היום? עוזר לי רק ביני לבין עצמי. וכן, זה עדיין כואב לי לפעמים, פעם בשנה או שנתיים, ועדיין בא לי לבכות על זה ולכעוס ופשוט לאפשר לעצמי להרגיש ולבכות את הפגיעה. היא הילד האוטיסט שההורים שלה הפילו. לא נראה לי שהיא זוכרת כמה אני מכירה אותה טוב.

חוץ מזה גם חלמתי שאני בורחת ומתחבאת מטרור, וזה החלום שהאזעקה שלפה אותי ממנו, מה שהעמיק את התחושות הקשות שאני מתבוססת בטראומה יום יומית שמעמיקה, בעוד הגוף שלי מפתח תופעות חדשות כמו אסתמה ודלקות פרקים וסבוריאה שמחמירה, ועם זה מתערבבים קולות של "ואני עוד בצד הפריווילגי", לא בקטע של אשמה, אבל כן בקטע של "למה כל כך רע כאן?". הבטחתי שאעשה היום טקס רב עוצמה לסיום המלחמה. מי שרוצה שתצטרף. אני לא רוצה לקחת קרדיט, אבל כן לציין, שעסקת החטופים הראשונה קרתה בדיוק באותו יום שאצלי הגיעו מים עד נפש ועשיתי טקס חזק בנושא.

אני עייפה מאד ואין לי כוח לכתוב יותר. הויפאסנה הייתה מאתגרת לא בגלל השתיקה אלא בגלל עייפות תהומית ונסיונות של המוח לברוח, פלוס מחשבות טורדניות שנתנו בראש מה שנקרא. עברנו שם משבר משותף כלשהו והמים ממשיכים לזרום שם.

ביער הקמנו קן ביחד וזה ריגש אותנו מאד. באיטליה רדפנו אחרי ציורים של קראווג'יו ועכשיו נותנים לרוחו לפעם באצבעות שלנו ובמכחולים. בקרוב הנסיעה למדריד ואחריה לנורבגיה+קוטב. יש  לי חשש לעזוב את החיות אבל כבר קניתי והכנתי כל מה שאפשר כדי לתמוך אותן בעת הזו שאחסר.

אלך עכשיו לשטוף את עצמי, את רעמתי, את העור היבש על אוזניי. אתן חמלה רבה אל הגוף הזה ששמע ממש הרבה "אזעקה אחת יותר מדי".