Solo voy con mi pena
כבר יומיים שכואב לי הגוף מאד. אני מרגישה איך זה מעלה לי את רמת הסטרס. אני מתלבטת מה הביצה ומה התרנגולת. אולי באמת כדאי לנסות למדוט. לפעמים במצבים כאלו זה ישר הולך להאשמה עצמית, למחשבות על מה לעזאזל דפוק בי כל כך לעומק. היום כבר למדתי להבחין בזה, במקום מיד להזדהות. אני נזכרת שמאז שפתחתי את הקליניקה הרגשתי את הכאבים נוכחים יותר, שזה אומר שנה וחצי כבר. אני מנסה להזכר האם באמת לפני כן הם פחות בלטו. קשה לזכור את עצמי ללא הכאב, כמו שבקיץ קשה לזכור שאי פעם היה חורף... ובכל זאת. נדמה לי שכן. שלפני כן הם היו, אבל בתדירות ועצימות פחותה, לפחות למשך כמה שנים.
הם היו
בשיא בתקופת התואר הראשון והעומס ללא ספק השפיע עליהם. אני זוכרת שהייתי מרגישה את
הברכיים מתאבנות כל פעם כשהייתה משימה גדולה לפניי. כל פעם לפני עשייה. אחר כך היו
כמה שנים שבאמת עשיתי פחות, במיוחד שנות השיממון המדברי שהיו לי בין העזיבה של הגן
לבין תחילת לימודי הטיפול. לא זוכרת כמה שנים ישבתי בבית, אולי שנתיים-שלוש. בזמן
הזה באמת היו פחות כאבים, אבל זה לא שהיה לי טוב מבחינה נפשית. היה לי יותר טוב
מפעם ללא ספק, אבל עדיין רע. להיות סגורה בחדר קטן בבית הורי אפוף המתחים, לאכול
בחדר, לישון בחדר, לצפות בסדרות, הכל בין 4 קירות – לא היטיב עימי. זה לא שעשיתי
רק את זה בשנים ההן. הכנסתי כמה גרושים מבייביסיטר לשכנים, בקורונה יצאתי קצת לצפר
מתחת לבניין איזו תקופה, היה טיול קטן לפינלנד, ואז המיאוס הגדול הביא אותי לצאת
אל הקמינו. שמה ללא ספק היו כאבים, אבל לא היה שום דבר אחר מלבדם, אז איכשהו זה
היה הגיוני. כלומר לא היה צורך לתפקד מי יודע מה מעבר לתפקוד גופני. ה-עניין של
הקמינו היה מפגש עם הגוף במובן מסוים. אלו היו כאבים קשים אבל הגיוניים בתוך
הסיטואציה. בסוף הקמינו בשובי הביתה לקח להם עוד כחודש להרגע, והרגשתי שאם הייתי
ממשיכה בטח הייתי חוטפת שברי מאמץ. העצמות הכי קטנות בגוף כאבו לי. אחרי זה התחלתי
ללמוד גששות ושפת הציפורים וזה שימח אותי ואולי גם השפיע לטובה בעניין הכאבים.
היום אני
מנסה להתבונן על ביוגרפיית הכאבים שלי ולהבין אחת ולתמיד איך להיטיב עימי. אני כן
חושבת שאולי כדאי שיהיו לי שני שיאצו בחודש ולא רק אחד. אני כן מבינה שעלי לחזק את
גופי אבל גם שזה מורכב ולחזק אותו אומר בהכרח לעבור דרך הכאב עצמו ולהרחיב את
יכולת ההתמודדות עימו. אני גם מבינה שלפעמים זה טריקי ולא ברור בדיוק הגבול בין
מאמץ שמחזק את הגוף לבין כזה שפוגע. אני גם רוצה להזכיר לעצמי שמאז תחילת המלחמה
אני מתפקדת במציאות לא שפויה, ולא סתם מתפקדת, אלא הכי מתפקדת שהייתי אי פעם. אני
לא משווה לתקופה של התואר הראשון, שהיא למעשה התקופה שלפני הברנאאוט הגדול, כי אני
מרגישה שזה לא נחשב במובן מסוים. הייתי אדם אחר. אחר כך מתתי וקמתי לתחייה ומשם
מתחילים לספור... למרות שגם אם מתחילים לספור מהרגע שיצאתי לאוויר העולם, אפשר
לומר שהיום אני משחקת בקלפים של הקיום הפיזי יותר מתמיד. אפשר לראות את זה על ההכנסות
שלי שגדלו, שהן בהכרח שיקוף של ההסכמה שלי להתגשם על האדמה הזו, להיות גשמית,
להיות בעלת גוף ולחגוג אותו. אם נקח 20 שנה אחורה מהנקודה הזו נזכר בהפרעת האכילה
שלי, ובניסיון לחסל כל זכר לגוף הזה. נזכר בנסיונות לאכול תזונה שתהפוך אותי לכמה
שיותר רוחנית. גינוי של כל מה שפיזי. כעס על כל מה שפיזי. פראנה בורידים ופרו אנה
בתפריט.
אז אני
כאן, וחשבתי שכבר סיימתי את הסיבוב הזה של להתיידד עם אינקרנציה. אפילו דיברתי על
זה עם אחרות כאילו פיצחתי משהו. אגב, גם הגמילה מסמים שעברתי קשורה לזה מאד. היא
קשורה להסכמה לנכוח בגוף שלי ולא לנסות ליצור פיצולי גופים ומסעות אסטרליים יש
מאין.
אפשר
ללכת לשורש של השורש ולשאול מה הטראומה. לא יודעת אם זה עוזר. לא יודעת אם ניתן
לדעת עד הסוף. אולי יש כאן עניין של גלגולים קודמים, או פשוט לעזאזל גנטיקה. אני
רואה את אמא שלי ואת הסבל שלה מהגוף ומזהה דמיון רב... רק שאמא שלי אחרי 3 לידות,
ואני לא ילדתי בחיים, וכבר הרגליים שלי נראות מפחידות עם כל הורידים שיוצאים,
ובדיוק כמו אמא שלי אין דבר כזה לקום מהספה ללא צליעה של כמה רגעים עד שמצליחה
להסתנכרן על ההליכה, ויש את העקמת והפלטפוס והאוטיזם שגורם לי להרגיש כל דבר
בעצימות גבוהה, ובכללי הרגישות הגבוהה של הגוף שלעזאזל אני סוחבת שקית של קניות
ובטעות היא מכה ברגלי ומשאירה ישר סימן כחול.
ואז יש
אהבה. יש את אהובי שאני כל כך פוחדת שהכאבים שלי יעכירו את הקשר שלנו. יקצרו את
הסבלנות שלי, יחסלו את החשק המיני שלי, יגרמו לי להפיל עליו אחריות שאינה שלו ואז
לפתח כעסים כשאינו ממלא אותה ועוד. ואז יש אותו, ואני לא קולטת מה עומד מולי. אני
לא קולטת את העיניים הכחולות והטובות האלו מביטות בי ואומרות – אני אוהב אותך עם
כל מה ומי שאת, גם עם הכאבים. האם כל זה משל? האם זו הסצנה של הקתרזיס? האם כל
הכאבים האלו ילכו לעזאזל ברגע שאצליח להאמין שמישהו יכול לאהוב אותי איתם? האם הם
רק ייצוג של כאבי נפש עמוקים הרבה יותר?
כנראה
שלא רק, אבל גם. בכל מקרה אני זכיתי כנראה באיש הכי טוב בעולם, ואני עוד מעכלת מה
זה אומר שלדעתו זה בסדר ואף רצוי שבני זוג גם יטפלו אחד בשניה, ושאם זה עוזר לי
שהוא עושה לי מסאג', כן, גם כשהוא עייף ועוד שניה נרדם, אז ברור שהוא שם ואין
שאלה... ואני בוכה וכל כך מפחדת להתמסר, כל כך מפחדת שזה יהרוס הכל, שהכאבים
גדולים ואיומים מדי, ואני אומרת לעצמי שאין איך לצאת מהפלונטר הזה, אין איך
להתנגד, רק להתמסר לאדם שנמצא מולי ומבקש לאהוב את כל כולי... אז אני משחררת שליטה
ובוכה ובוכה ובוכה עד שנרדמת.
הריכוז
שלי לא כאן ואני עייפה. אני מתפקדת על אדים. אולי זה כי חליתי או לא יודעת מה.
אולי הכל עמוס וביחד עם המלחמה שלא באמת נגמרה או עובדה או ניתנת לעיכול, או יחד
עם זה שאני אוטיסטית והכל מאתגר ואני לא יודעת אפילו מאיפה אשיג היום עלי רוקט
לחרדון שלי, והפשרתי היום מנה כל כך לא מפתה ששכבה לי במקפיא במשך חודשים כי הגוף
שלי כואב מכדי לנסות להבין איך לצאת החוצה ולקנות מצרכים ולבשל משהו נורמלי... לא
יודעת. לא יודעת.
כאילו, מצב
הרוח שלי בסדר סך הכל, אבל גם יש הרבה התמודדויות. חוצמיזה גם נרדמו לי היום
הגפיים לזמן רב וזה משהו שלא קרה כבר מזה זמן מה.
לא
מצליחה היום גם לכתוב קוהרנטי אז איך לעזאזל אמורה לטפל. מכריחה את עצמי לרקוד,
לשתות מים, לקחת ויטמינים, מנסה לישון צהריים, להתקלח על מנת להתעורר... לא יודעת
כבר אם צריכה חופשה טובה או מה. קשה עם העשייה וקשה גם בלעדיה.
להגיד
שזה הסיכום של כל חודש מרץ לא יהיה מדויק. חגגתי את יום הולדתי, וגם אם הצטננתי והשתבשה
תכנית או שתיים, אהובי והבסטי עשו לי הפתעות משמחות והרגשתי אהובה וזה הכי חשוב.
זהו. לא אתעקש מכאן לכתוב יותר או להעמיק בתובנות מפוצצות. מותר ורצוי להראות
חולשה.
אני כן
רוצה לעדכן עדכון יבש ולציין שצפויות לי 4 נסיעות בחודשים הקרובים-
באפריל לאיטליה,
במאי לויפאסנה בצפון הארץ, ביוני למדריד ואחר כך לנורבגיה וסבלברד. זה משמח אבל גם
מלחיץ לעשות את זה עם קליניקה מלאה ובעלי חיים שצריכים טיפול אוהב. זהו לבינתיים.
(זה נושא לפוסט נפרד, לדבר על הקשר בין פתיחת הקליניקה לכאבים, מעבר לכאבי ההתגשמות וההסכמה לה. המטופלים שלי מפגישים אותי עם כל השאריות של ההתמודדויות שלי מאז. זו ללא ספק התעלות הדדית וגם מפגש הדדי עם כאב. זה מאד מעניין בפני עצמו, וזה כאילו מכריח אותי לא להשאיר דבר מאחור. לנקות *הכל*)
תגובות
הוסף רשומת תגובה