שלוש שש שש אפס חמש

כבר יומיים שכואב לי הגוף מאד. אני מרגישה איך זה מעלה לי את רמת הסטרס. אני מתלבטת מה הביצה ומה התרנגולת. אולי באמת כדאי לנסות למדוט. לפעמים במצבים כאלו זה ישר הולך להאשמה עצמית, למחשבות על מה לעזאזל דפוק בי כל כך לעומק. היום כבר למדתי להבחין בזה, במקום מיד להזדהות. אני נזכרת שמאז שפתחתי את הקליניקה הרגשתי את הכאבים נוכחים יותר, שזה אומר שנה וחצי כבר. אני מנסה להזכר האם באמת לפני כן הם פחות בלטו. קשה לזכור את עצמי ללא הכאב, כמו שבקיץ קשה לזכור שאי פעם היה חורף... ובכל זאת. נדמה לי שכן. שלפני כן הם היו, אבל בתדירות ועצימות פחותה, לפחות למשך כמה שנים.  הם היו בשיא בתקופת התואר הראשון והעומס ללא ספק השפיע עליהם. אני זוכרת שהייתי מרגישה את הברכיים מתאבנות כל פעם כשהייתה משימה גדולה לפניי. כל פעם לפני עשייה. אחר כך היו כמה שנים שבאמת עשיתי פחות, במיוחד שנות השיממון המדברי שהיו לי בין העזיבה של הגן לבין תחילת לימודי הטיפול. לא זוכרת כמה שנים ישבתי בבית, אולי שנתיים-שלוש. בזמן הזה באמת היו פחות כאבים, אבל זה לא שהיה לי טוב מבחינה נפשית. היה לי יותר טוב מפעם ללא ספק, אבל עדיין רע. להיות סג...