שלום ועוד יום

שלום של חודש פברואר. השבוע הלכתי עם האקס שלי מגיל 16 שהוא גם הבסטי שלי להופעה של מוש בן ארי. זו הייתה יוזמה שלו ובהתחלה חשבתי שאולי זה ישעמם קצת, או לפחות לא הברירה הטבעית שלי, אבל בדיעבד אני מרגישה שזה החזיר לי ניצוץ נשמתי שמה-זה טוב לפגוש שנית.

נולדתי מכשפה ולאט לאט אני מחזיקה בידיעה הזו יותר בגאווה, יותר בשלמות, פחות בבושה. זה היה בגיל 14 כשהעניינים התחילו להקצין לכאן ולכאן. לא בענייני המכשפות, אלא בכלל. הסבל שלי הרקיע שחקים וגם השמחה. גיליתי תהומות אבל גם גבהים שלא ידעתי. "תופס מעליות" כמו בשיר של החברים של נטשה. הדימוי הזה מלווה אותי חזק. בכל אופן- כן. גיליתי את צללי הנשמה שלי, פלירטטתי יותר ויותר עם המוות,  אבל גם גיליתי את השמחה הילדית, עולמות של שלום פנימי ומדיטציה.

שוטי הנבואה, מוש בן ארי, ושירה מקודשת רוחנית ולא מתייפייפת היו הפסקול של הימים ההם. "ליבי עולה" של סיני תור היה קורע לי את הנשמה. "אגם הברברים" התנגן בדרך לפגיעה המינית הראשונה שלי. זה נשמע כמעט רומנטי כשאני אומרת את זה ככה, נכון?

וככה בין היתר בניתי את הקשר שלי עם עולם הרוח. לא רק דרך תרגול טלפתיות במרפסת של הבית עם העוברים והשבים מהקומה הרביעית, אלא גם דרך המוזיקה. ההבנות האלו הגיעו אלי בימים האחרונים, עם המסע-אל-העבר הזה שהבסטי הזמין אותי אליו. כמו שאביב גפן נתן לי הדהוד למה שהרגשתי כלפי הצבא, והיה היחיד שהעז להגיד שרק הוא משתכר ולא מתגייס, ככה שוטי הנבואה דיברו על יש-או-אין אני, על מי מנענע את העריסה, על האינסופי, ובלי שזה היה מלוקק ומרוח במיצי גוף פוליאמורים של הניו אייג' מלא מחלות המין הזה. סליחה. זה לא נגד פוליאמורים. זה נגד סוטים בכללי, וליקוק שהוא לא של גלידה.

טוב, הלכתי רחוק. בקיצור הייתה כאן התעוררות רוחנית מעניינת בארץ בשנים ההן, עם פסטיבלים כמו סגול ובראשית ושאקטי ובומבמלה וכל זה. אחר כך קצת גדלתי וטעמתי מהאשרם (ומהאסיד), ואז גדלתי עוד קצת והשארתי מאחור את אלו שעדיין מובטלים ודופקים באנגים כשהם נושקים לגיל 40.

בסוף שנת 2025 הבטחתי לעצמי ששווי נכסיי יהיה חצי מיליון שקל. כרגע אני על הקשקש עם זה, בעיקר עקב הנסיעה לקוטב הצפוני שקצת עכבה את העניינים. אם לא הייתי עושה אותה, הייתי ללא ספק עומדת ביעד. כרגע אני לא בטוחה שאעמוד בו. אצטרך יצירתיות מסוימת, אבל זה משחק נחמד סך הכל. הכל משחק, צריך לזכור, וכל העולם הוא המגרש. הכל משחק חוץ ממלחמות ושואות והשביעי לאוקטובר, אבל גם שם תומך לחשוב על זה ככה אולי. כמו הסרט ההוא, שהאבא שיקר לילד שזה משחק, וזה עזר לו. לא יודעת אם אני משקרת לעצמי. בסך הכל אני אומרת לעצמי בפרצוף שאין לי מושג מה הולך כאן, ויחסית לסיטואציה הכאוטית אני עומדת בזה בגבורה, ואהובי מכנה אותי "עצבי הברזל" למרות שכל החיים טענו שאני רגישה מדי. הכל עניין של נקודת מבט, אולי. אהובי האחרון הפסיק לאהוב אותי על הרגישות "המוגזמת" הזו.

אין לי מושג מה הולך כאן וגם לא אכפת לי – זה אם תשאלו אותי מה עמדתי בכל הנוגע לאלוהים, עולם הבא, חיים בעלי משמעות וכל זה. מאין באת ולאן אתה הולך? מה ראש הדרקון שלך ומה הזנב? איפה הכוכבים היו כשנולדת ואיפה כשתמות? יהיו לך את שתי המפות רק אחרי שכבר לא יהיו לך עיניים לראותן. כמו שירשתי משקפת מסבי העיוור. ישנן נקודות עיוורון לא בכדי, והמשימה היא ללמוד לנשום איתן, לנוע איתן.

מה שאני כן יודעת בוודאות זה שיש יותר ממה שאנשים יודעים, ושיש מה שנקרא "נסתר", שזה תכלס בדיוק אותן נקודות העיוורון. יש טלפתיות, יש תקשור, מידע עובר בדרכים שאינן מדידות למדע, וזה בהחלט שם את כבודם של מאמרים בערבון מוגבל מאד (ועכשיו כשאני גם חלק מצוותי מחקר ורואה בפועל איך זה מתנהל וכמה זה מוטה וכמה קשקשנות יש בדרך, אז עוד יותר). האקדמיה לא הרשימה אותי מי יודע מה, בדרכי הפעולה הנוכחיות הרווחות שלה. זה לא אומר שאני מחוץ ללופ הזה ושהכישוף לא עובד עלי יותר. לפעמים הערך העצמי שלי עוד נתלה בזה, או לפחות הצורך לשחק את המשחק לפי החוקים המטופשים של אנשים, לדבר איתם בשפה שלהם, להגיד להם אני פאקינג דוקטור להתגשמויות של קארמה במשחקי קלפים, אז יש לי את הסמכות. אנשים אוהבים את זה בדסמי. לא יכולים ללמוד בלי היררכיה, בלי שמישהו מכה בסרגל בתחת השמן והלבן שלהם.

המטופלות שלי מדברות איתי על משמעות ואני מרגישה שזה חומק ממני, החוט של השיחה הזו, כל פעם מחדש. גם בקשר הזוגי הקודם פגשתי את זה, ופגשתי אותו סובל. ראיתי אצלו סבל בעיניים. הוא חשב שהוא חופשי כשיצא עם תיק קטן בפעם השניה, עזב אישה בפעם השניה ויצא להסתובב בין הטיבטים בהרים, אבל ראיתי שכמו כולם – הוא לא מבין מה הולך כאן... וזה בסדר. זה בסדר לא להבין מה הולך, אבל מכאן הוא הגיע למסקנה שזה לא משנה כלום, אם כך, ואם זה לא משנה כלום, אז אין שורש לא כאן ולא שם. אין משמעות לקשר, לבחירות שיעשה, לכלום.

עכשיו, במובן מסוים אולי זה נכון. כלומר, אולי יש משמעות ואולי אין. לעולם לא נדע, אבל בסוף בתכלס בנאדם סובל. לא נעים לו במשחק הזה. לא נחמד לו אי הידיעה. כואב לו. הוא לא שלם לא כאן ולא שם. הוא בפומו תמידי. ואני אומרת לעצמי – שם המשמעות. זה בכלל לא משנה לאן תלך ומה תעשה. תנדוד או תהיה תושב קבע, תתחתן ותביא ילדים או תהיה זאב בודד. משנה שתרגיש רווחה בבחירה שלך, שתרגיש שאתה במקום שלך. אתה לעולם לא תדע מה המקום שלך, אבל תחושת הרווחה הזו תרמז לך שהסתכרנת עם רצון האל (או מה שזה לא יהיה) לגביך.

באותה מידה למשל היו לי דיונים עם עצמי בנושא לגבי הנסיעה לקוטב. אמרתי לעצמי לעזאזל – זה דורש ממני כל כך הרבה משאבים ומאמץ, וזה גם מרחיק אותי מהיעד השרירותי והמגוחך (אולי, בהקשרים האלו) שהצבתי לעצמי מבחינה כלכלית... ובעצם מה זה משנה לי אם אשב בבית ואסתכל על תמונות של הקוטב בגוגל, או אזיז את התחת שלי ואשכרה אגיע לשם? ואז עניתי לעצמי שחיים (כנראה, ככל הידוע לי) פעם אחת, ואם ככה אז אני רוצה לטרוף ולהעניק לעצמי כל שטות שאי פעם חלמתי עליה. כל רסיס נשמה, כל השתקפות על כדור הדיסקו שאני, רנדומלית ככל שתהיה. מה אני יודעת לגבי לאן זה יביא אותי ולמה? מה יהיו האדוות? אני לא יודעת כלום, אבל עובדה שכשאני פועלת ככה רמת האושר שלי עולה ועולה, וחוץ מהמלחמה המזורגגת הזו אני באמת יכולה להגיד שבעולמי הפנימי הכל במגמת עליה. מחשבות הופכות למציאות בן רגע. מסיבת אינסטנט קארמה ברבאק.

לפני כמה שבועות פרסמתי ארון למכירה במרקטפלייס ודאגתי כמו משוגעת שהוא לא ימכר בזמן לפני שיגיע הארון החדש (כדי לעשות לעצמי חדר ארונות של נסיכה, בעידודו של בנזוגי המדהים שמעודד אותי לעשות לי מקום מכובד בעולם). בקיצור כולי בדאגות על הארון המזורגג הזה, ופתאום נזכרתי שאני לא לבד בעולם ושיש עוד כוחות שפועלים, ואמרתי בשיא הפשטות להשם – תשלח לי שני יהודים טובים, צעירים, חזקים וזריזים, שיבואו בלי להתלבט יותר מדי ויקחו את הארון מכאן. בעודי מספרת את זה לבן זוגי כשמישהו בדרך לראות את הארון, אני אומרת לו – יש לבחור שם של דוס. מעניין אם זה ככה. אבל הוא אחד ואני ביקשתי שניים. והוא עונה לי – מאיפה לך, אולי יגיעו שניים? והופס, דפיקות בדלת, ואני רואה אותם עומדים מולי, שני צדיקים שהם בשר ודם מענה לתפילתי, ואני מברכת אותם וצוחקת כמו משוגעת ואומרת להם "השם הוא המלך, בואו בואו תכנסו צדיקים!". מפה לשם גם נגמר להם האוכל לאוגרת ובמקרה (או שלא) היה לי, אז הם יצאו עם ארון וגם אוכל לאוגרת ואני כמעט עליתי להיפומאניה בעקבות המאורע הזה, אבל אז נזכרתי שאני מכשפה ושהדיאסאמ הוא בייסיקלי נייר הטואלט שלי, והמשכתי על הפלואו עוד שבוע או שניים, עם חלקיקי מלטדאונים בדרך עקב הקצב המוטרף של רכבת חיי כשהיא בסנכרון עם רצון האל, וזהו בערך. ככה הגעתי להיום. לעכשיו.

היום יש לי יום חופש ואני מאטה. מרפה קצת. אני מקפידה על ריקודים וטקסי גירוש שדים. הרגישים מבינכם מרגישים את זה ברגע שנכנסים אלי הביתה. אמא של אחת המטופלות אמרה לי שהיא מרגישה בבית שלי כמו במטוס, ולא גיליתי לה, אבל במטוס אני עוברת חוויות רוחניות משונות וספציפיות במיוחד. יש לה שורשים שמאניים ויש לנו קשר נשמתי כלשהו. הכל מעניין ואני לאט לאט מחזיקה יותר בשלמות גם בזהות הטיפולית שלי בהקשרים האלו, ושהיא איננה מנותקת מראייה הוליסטית מעין זו.

עם הזמן אני מבינה שאנחנו משפחה של הילרים. שאולי בגלגולים קודמים זה היה נראה אחרת, אבל ככה זה נראה היום. הרבה מהם רופאים, ומי שלא רופא מתעסק ברפואת הנפש ובלימודים של רוח. כשהייתי אצל הוטרינרית עם אבא היא נתנה לציפור שלי תרופה ואבא שאל עליה. הוטרינרית שאלה בטון מתנשא מעט "אתה רופא?" הוא ענה "לא" בצניעות לא אופיינית, ומאוחר יותר הוסיף "אבל אני פיתחתי את התרופה הזאת". אבא שלי לפעמים מעצבן מול נותני שירות ואוהב להראות להם שיודע יותר מהם, אבל כאן זה היה מסונכרן, והרופאה (המקסימה, יש לציין) התלהבה, וגם אני התלהבתי שהציפור שלי תתרפא בדרך כזו או אחרת על ידי אבי. חוץ מלפתח תרופות הוא גם לימד אותי הלכה למעשה להרגיש אנרגיות בילדותי, אם הן סמיכות או דלילות, קרות או חמות. אהבתי מאד את הרגעים האלו כשהעביר לי אנרגיה מבעד לשתי כפות ידיו וביקש שאתאר אותה. אני כל  כך מעריכה איך הוא החזיק את ה"גם וגם". גם לפתח תרופות ולשחק את המשחק האנושי, וגם ללוש את הרוח.

בתקופה האחרונה קשה לי לכתוב שלושה עמודים כמו תמיד, ואני מרשה לעצמי. שתיים זה השלוש החדש, בקצב הנוכחי. כל מילה דחוסה יותר, מחזיקה בתוכה יותר.

אני כן רוצה לספר שבסוף סאני שלי, הציפור, לא שרדה. היא אובחנה במחלת גאוט שהתדרדרה במהירות פראית. זה הקוקטייל השלישי שאני נפרדת ממנו בחיי. לא חשבתי מעולם שאגיע למעמד שארגיש בנוח לפחלץ את אחת מחיות המחמד שלי, אבל הנה זה הגיע. פעם לא יכולתי לשאת את המחשבה, ואולי באמת זה תלוי בקרבה, אבל עם סאני אני מרגישה שאפשר ושאני רוצה. אני לא חושבת שאני זו שאפשוט אותה. אתן אותה למורה שלי ובתמורה אקבל פרוות לינקס קנדי. כלומר, לא בדיוק בתמורה אבל ככה יצא. אלו יהיו מתנות יום ההולדת שלנו אחת לשניה. גם זה לא היה מתוכנן אבל ככה יצא.

קשה לי לפעמים להסתיר את חלק מצדדי האישיות שלי, ולהחזיק בידיעה שרב האנשים לא ידעו לבלוע את זה. אני נעה עם זה לאט ובטוח, והשבוע סיפרתי לשתי נשים על ההחלטה לגבי סאני וזה דווקא פתח קירבה וחיבור, ואחת מהן אף סיפרה לי בעצמה שגם היא שלחה את הקוקטיל שלה לפחלוץ. הכל במקומו, בסוף, נתבלבל או שלא. מזל שאנחנו לא הבוס.