שלוש שש שש אפס חמש

שלום של חודש פברואר. השבוע הלכתי עם האקס שלי מגיל 16 שהוא גם הבסטי שלי להופעה של מוש בן ארי. זו הייתה יוזמה שלו ובהתחלה חשבתי שאולי זה ישעמם קצת, או לפחות לא הברירה הטבעית שלי, אבל בדיעבד אני מרגישה שזה החזיר לי ניצוץ נשמתי שמה-זה טוב לפגוש שנית. נולדתי מכשפה ולאט לאט אני מחזיקה בידיעה הזו יותר בגאווה, יותר בשלמות, פחות בבושה. זה היה בגיל 14 כשהעניינים התחילו להקצין לכאן ולכאן. לא בענייני המכשפות, אלא בכלל. הסבל שלי הרקיע שחקים וגם השמחה. גיליתי תהומות אבל גם גבהים שלא ידעתי. "תופס מעליות" כמו בשיר של החברים של נטשה. הדימוי הזה מלווה אותי חזק. בכל אופן- כן. גיליתי את צללי הנשמה שלי, פלירטטתי יותר ויותר עם המוות,   אבל גם גיליתי את השמחה הילדית, עולמות של שלום פנימי ומדיטציה. שוטי הנבואה, מוש בן ארי, ושירה מקודשת רוחנית ולא מתייפייפת היו הפסקול של הימים ההם. "ליבי עולה" של סיני תור היה קורע לי את הנשמה. "אגם הברברים" התנגן בדרך לפגיעה המינית הראשונה שלי. זה נשמע כמעט רומנטי כשאני אומרת את זה ככה, נכון? וככה בין היתר בניתי את הקשר שלי עם עולם הרוח. לא ...