הקול

מה שהתחיל את כדור השלג הזה היה עניין התביעה. זה כל כך לא משנה אפילו על מה ומי התביעה, ועכשיו גם מבחינה חוקית אסור לי לכתוב על זה, אז מילא. בכל מקרה מה שהיה הוא שעד רגע מסוים התנהלתי בחדות מופתית. אפילו שאין לי ניסיון וזו פעם ראשונה שאני תובעת מישהו, הייתי ערה לכל צרימה שזיהיתי, וזיהיתי נכון. אני חושבת שזה קשור להיותי אוטיסטית. אני שמה לב לפרטים הקטנים. אני עושה אנליזה של המידע ומזהה פירצות, ואכן זיהיתי והייתי על המשמר וידעתי לייעץ לעצמי גם מה שעורכי הדין ייעצו לי בחלוף הזמן. אבל – לכל החגיגה הזו היה גם גבול. בשלב מסוים זה התחיל להסתבך. אני עדיין זיהיתי את הצרימות אבל ההיא שמולי דיברה בבטחון והפעילה מניפולציות, והרגשתי אט אט איך נגמרת לי הסבלנות, ואני נטרפת מולה, ואני רק רוצה שזה יגמר, ובסוף צרחתי עליה את נשמתי. ממש צרחתי כאילו מישהו בא לרצוח אותי. ואחר כך גם חתמתי על טופס ש*לא רציתי לחתום עליו ולא האמנתי שנכון לחתום עליו*. הצליחו לשבור אותי... ושוב, זה לא משנה הנסיבות, לא משנה אם זו תביעה גדולה או קטנה ועל מה. משנה המהות. משנה שצרחתי, ואחר כך התנתקתי. הרגשתי שכל הקול יצא ממני, ואז לא נותר בי כוח. לא יכולתי לדבר יותר, להלחם יותר. וזה הפחיד אותי. זה הפחיד אותי משני הכיוונים.

זה הפחיד אותי שאני יכולה לאבד שליטה ולצרוח ככה, וזה עוד יותר הפחיד אותי שאני יכולה להתנתק ולתת ליטרלי לכוחות רשע להשתלט עלי ולעשות בי כרצוני. דרך אגב, אחד הדברים שבעצם נלחמתי עליהם, הוא שהם החתימו אותי על סודיות, כלומר לא לדבר על המקרה, וזה מה שלא רציתי לחתום עליו. זה כל כך מעניין כי באמת שעל הזין שלי המקרה עצמו. מטרידה אותי המהות. אני נלחמתי על הזכות שלי להשמיע את קולי, ולא הצלחתי בזה, וזה הטריד אותי מאד. זה כל כך הטריד אותי שאפילו לא ידעתי כבר מה מטריד אותי. שכחתי הכל. בכיתי בלי סוף. הרגשתי מושפלת, מבוזה, חלשה. הרגשתי שניצחו אותי בדרכים לא כשרות. שאם קורה לי ככה במקרה קטן אז מה יקרה לי במקרה גדול? הרגשתי את חוסר הידע גם, שמתבטא כמחסור בכוח. הרגשתי בושה שצרחתי ככה ואיבדתי שליטה, ואני הרי מטפלת רגשית, ומטפלות רגשיות לא אמורות לאבד שליטה, נכון? והשם שלי כתוב על התביעה, ואם מישהו יצליב את המידע אז הוא יגלה איזה מטפלת מחורבנת אני, וכל החומה תקרוס.

ואז עוד הייתי צריכה לקבל מטופל. מטופל שגם ככה לא קל לי לטפל בו ואני בשאלות על כך, בעיקר כי האינטראקציה עם אימו מעלה בי תחושות לא נוחות, ואני לא מצליחה להביא שם את הרוח האפירמטיבית שאני כל כך דוגלת בה, וזה שובר אותי כל פעם מחדש, וגורם לי להרגיש שאני לא רוצה יותר לטפל באנשים שלא יודעים שאני אוטיסטית, ובאים בזכות זה. בשביל זה. אני לא יכולה להיות בארון יותר. אני לא יכולה יותר עם התחושה הזו שאני יודעת שרואים שאני מוזרה, ואין לזה הסבר, אז אני סתם כאילו ווירדואו, ואני גם לא מצליחה להביא עד הסוף את המתנה שלשמה בכלל כל הרעש והמאמץ.

והמחשבות התגלגלו כמו כדור אחד גדול של אשמה, בושה וחוסר ראויות. מחשבות שעלי לסגור את הקליניקה, שזה יותר מדי בשבילי, שזה אמנם משתפר אבל עדיין בגזרת ה"גרוע", שהחרדה החברתית אוכלת אותי מבפנים, שעוד מעט אהובי וחברתי הטובה ביותר יגלו אותי. יגלו שבתוך 4 הקירות שלי אני נראית מתפקדת, מרשימה, חכמה וטובה, אבל מחוץ אליהם אני כלום. בקושי מצליחה ללכת למכולת. התחילו לצוף בי כל הסיטואציות המביכות חברתית מהשבוע האחרון, ואני ממלמלת את החישחוש האקוללי הקבוע שלהן, וחושבת על המטופלות שלי שמתמודדות עם זה גם, ובעוצמות יותר גבוהות. לעזאזל, זה יכול לחרפן בן אדם.

ועלה בי קול שאולי נדבקתי, שאולי השהות עמן מעוררת בי את השדים, ועכשיו עולה בי קול אחר – אני רוצה להודות. להודות להן שהן מפגישות אותי עם שאריות הכאב שלי, שאריות הקורים של הטראומה שעוד סבוכים בי, טראומה שהיא מתמשכת, שהיא מעולם לא נפסקה וכנראה גם לא תפסק - הטראומה של להיות אדם אוטיסט בעולם אוליסטי. הטראומה של להיות אדם רגיש בעולם כל כך אלים. בעולם שהרבה פעמים אין בו צדק וגם לא חמלה. בעולם של אינטרסים ויחסי כוח.

בלילה המשכתי לבכות בחלומי. בכיתי כל כך חזק, וגמגמתי את נשמתי. גם את זה אני פוגשת דרך אחת המטופלות שלי שהיא קצת מגמגמת, ואיכשהו במפגש עימה אני גם טיפה יותר מגמגמת מבדרך כלל, ואני שמה לב שזה בכלל קיים בי, שנתקע לי הדיבור לפעמים ואפילו לא ידעתי. בחלום זה בלט ממש. גמגמתי ממש שוב ושוב ושוב, נתקעתי על אותן הברות בלי להצליח להוציא משפט מסכן מהפה. בהתחלה קלרה באה לבקר אותי. היא נראתה בסדר ונכנסנו לבית. בהמשך ראיתי שהיא פצועה ברגל ימין הקדמית וחשבתי לקחת אותה לוטרינר. אח"כ ראיתי שהיא לבושה בסוודר ירוק ותהיתי מי הלביש לה אותו. אחר כך הייתי לבושה בו בעצמי, מתהלכת כחתול.

אחר כך פונצ'ה הופיעה, ושמה כבר נשברה רוחי לגמרי. שאלתי את אבא אם זה אמיתי והוא ענה שכן. רציתי להגיד לו "אבל היא מתה" אבל נתקעתי על ה"אבל". הסתכלתי עליה, מוחשית כל כך, ושאלתי את אחי – אתה רואה את מה שאני רואה? כמו לוודא אם אני הוזה. הוא גם כן ענה שזה אמיתי. פונצ'ה כאן. ברגע הזה פונצ'ה בחלום בכלל הפכה למטאטא ירוק, וחיבקתי אותו ובכיתי, ולא הייתה לי בכלל תובנה בחלום שזו כבר לא צורתה הרכה והמוכרת.

התעוררתי מבולבלת ונתקלתי בשיר הזה ברשת: 

המשכתי לבכות עוד שעות רבות, עד שהטטריס הסתדר בתוך הראש והבנתי את מהלך העניינים, ואיך הפכתי את האלימות שהופעלה כלפיי לאלימות שאני מפעילה כלפי עצמי, עד כדי מחשבות על פגיעה עצמית, תחושה שאני לא שווה כלום, שאין לי תקנה ותקווה ומוטב שאמות. זה הלופ הישן והמוכר. הוא כבר כמעט שאינו נוכח בחיי. פעם היה נוכח כל שני וחמישי. פעם, כשעוד הייתי נערה והסתובבתי עם חתכים לאורך שתי הידיים, מכוסים בחותלות ורודות נוצצות. זה היה כמעט אקט אופנתי. לשנוא את עצמך היה אופנתי. לשנוא את עצמך זה מה שעושים אחרי שעוברים פגיעה, לא?

והבוקר כל השאלות האלו שאולי הן ברורות מאליהן, בעיקר למטפלים, פתאום עמומות לי שוב. מה זה טבע האדם הזה, שמתייחסים אליו כמו חרא ואז הוא לומד ומדקלם במיומנות "אני חרא, אני חרא". למה כשמתייחסים לאוטיסטים באלימות הם ישר יוצאים בתחושה שהם חייזר ואין להם מקום בעולם? ולא, למשל, שהעולם פאקינג דפוק לפעמים, ומי בכלל רוצה לשחק במשחק הזה כשאלו החוקים? (אהמ. כנ"ל לגבי היחסים הזוגיים האחרונים והמחורבנים שהייתי בהם. אני לא מאמינה שאשכרה האמנתי לרגעים שיש לי DID, ושהיה לי יותר קל להאמין בזה מאשר שהוא פאקינג אייבליסט).

איך מתחזקים מול המפלצת הזו? מעבר לסנגור עצמי, איך לא מאבדים את העשתונות, לא צורחים, לא מתנתקים? לא מאבדים את הזכות להשמיע קול...

וגם – איך חיים עם מוגבלות בשלום? עם קושי? עם חוסר מושלמות? ברעיון הכל יפה וידידותי לי, אני כמעט עושה לזה רומנטיזציה. אין לי בעיה למרוח לאהובי משחה על הטחורים, אין לי בעיה לדמיין איך נטפל אחד בשניה כשנהיה זקנים או למצוא סקסיות בטבע הדברים, בקמילתם, בהשתנותם... אבל עכשיו, היום?... ככה?...

איך מפסיקים לחפש את ה'האק' הזה כדי לנצח את האוטיזם, את הפידיאיי, במעקפים רוחניים כאילו רוח האדם חזקה מהנוירולוגיה שלו, כאילו שהם לא אחד, כאילו שהם לא כאן כדי לתמוך תמונה שלמה, מדוקדקת, חכמה ומושלמת. תמונה שאפילו בהקשר החברתי שמספר לגביה את כל השקרים ומעודד את אכילת הראש האינסופית ומאכיל את השנאה, אפילו שם האוטיסט ממוקם בול, אבל בול במקום.

נ.ב- ראוי לציין שכן "זכיתי" בתביעה מבחינת הפיצויים שביקשתי, ומלוא הסכום ישולם לי בשבוע הקרוב.