שלוש שש שש אפס חמש

מה שהתחיל את כדור השלג הזה היה עניין התביעה. זה כל כך לא משנה אפילו על מה ומי התביעה, ועכשיו גם מבחינה חוקית אסור לי לכתוב על זה, אז מילא. בכל מקרה מה שהיה הוא שעד רגע מסוים התנהלתי בחדות מופתית. אפילו שאין לי ניסיון וזו פעם ראשונה שאני תובעת מישהו, הייתי ערה לכל צרימה שזיהיתי, וזיהיתי נכון. אני חושבת שזה קשור להיותי אוטיסטית. אני שמה לב לפרטים הקטנים. אני עושה אנליזה של המידע ומזהה פירצות, ואכן זיהיתי והייתי על המשמר וידעתי לייעץ לעצמי גם מה שעורכי הדין ייעצו לי בחלוף הזמן. אבל – לכל החגיגה הזו היה גם גבול. בשלב מסוים זה התחיל להסתבך. אני עדיין זיהיתי את הצרימות אבל ההיא שמולי דיברה בבטחון והפעילה מניפולציות, והרגשתי אט אט איך נגמרת לי הסבלנות, ואני נטרפת מולה, ואני רק רוצה שזה יגמר, ובסוף צרחתי עליה את נשמתי. ממש צרחתי כאילו מישהו בא לרצוח אותי. ואחר כך גם חתמתי על טופס ש*לא רציתי לחתום עליו ולא האמנתי שנכון לחתום עליו*. הצליחו לשבור אותי... ושוב, זה לא משנה הנסיבות, לא משנה אם זו תביעה גדולה או קטנה ועל מה. משנה המהות. משנה שצרחתי, ואחר כך התנתקתי. הרגשתי שכל הקול יצא ממני, ואז לא נ...