דהירה

 

אני על הרכבת. היא דוהרת. איך אכתוב שלושה עמודים בעשרים דקות? ועוד אבלע את השטרודל-תפוחים תוך כדי? ואתלבש ואתאפר כדי לתפוס את השמש בזמן לפני השקיעה, כדי להתרועע עם הנבטים ולברך את בואם עם העונה. מי בכלל מתאפר לכבוד פגישה עם נבטים? נו מילא.

אני במשרד. לנהל את החיים פתאום נהיה משהו שלוקח זמן. להוציא דרישות תשלום ללקוחות. לשמור על הבית נקי. לטפח קשרים עם חברות, וכל זה בזמן שבתכלס בא לי לעצור הכל ולקדש קידוש מקודש מאד, קידוש של קודש קודשים, של האהבה החדשה שלי.

הוא כאן בחדר, מודט. לפני שמדט התקלח. שטף את מיצי האהבה המעורבבים של הבוקר והלילה. לפני שהתקלח תיקן את התנור. זה מאד נחמד וגברי שהוא יודע לתקן תנור. הוא גם מכין לי אוכל טעים מאד ומפנק אותי נון-סטופ, ואני לומדת להתפנק, ומגלה שזה לא תמיד קל. שאני צריכה עוד ללמוד להרפות לזה. להרגיש שמותר, שאפשר... שיש על מי להשען. שאני לא לבד במערכה הזו.

אני מבינה שזה לא רק שהרגשתי ככה המון בעבודה קבוצתית בלימודים וכאלו, אלא שגם בזוגיות בשנים האחרונות הרגשתי ממש לבד במערכה, וזה השאיר את אדוותיו. זה לא שזה חדש לי. זה גם דובר. הכל עשיתי לבד- בחירת רהיטים, מובילים, טכנאי גז, לא יודעת. כל התיזוזים. הבאתי את הבית למראה ואווירה כל כך ביתית ונעימה, וכל זה פשוט לבד. ההוא גם לא השתתף כלכלית. כשאמרתי לו על זה משהו אמר "תגידי לי בסוף כמה יצא ואעביר לך". למה מה קרה? אני צריכה לרדוף אחריך? וכמובן שבסוף לא העביר. אפילו על ה-יעני טיפול זוגי הייתי צריכה להדגיש שאני מצפה שנשלם יחד. יש לי הרגשה שזה לא לגמרי בתמימות. שמשהו בו ידע שהוא גר כאן כשותף בשכירות ממש נמוכה, וכאילו במובן מסוים זה כל מה שהיה אכפת לו. שיהיה לו מקום לשים את הראש. לשרוד בתנאים הפשוטים שלו בתור יעני נווד מינימליסט, כשבתכלס הוא זורע בנפש שלי הרס. קורא לעצמו הבן זוג ולא ממלא שום פונקציה שקרובה לזה אפילו.

אני כן שמחה שהשאיר לי בסוף את הבלוג. זה הכי טוב שהיה יכול לעשות בהתחשב בכוחות הנגישים שהיו לו, בתוך עצמו הכוונה. הוא לא היה מסוגל לחבק אותי, אבל היו לו כישורים טכניים. היה לו גם לב טוב. הוא לא היה איש רע. הוא בחר בחוכמה איזו מתנת פרידה להשאיר לי (חוץ מהפרידה עצמה, שהיא בפני עצמה מתנה.) הוא השאיר לי את הבלוג, כלומר- את עצמי. את הדיאלוג שלי עם עצמי.

גם ככה כל הפאקינג קשר הזה דיברתי עם עצמי. זה קצת מצחיק. בכל אופן זה לטוב ולרע. לדבר עם עצמי בגדול זה מה שיש. שם זה מתחיל ונגמר... אבל יש גם לדבר עם אחרים, ואת זה עם ההוא לא יכולתי לעשות. הייתי שואלת והוא היה שותק. היה משאיר אותי לבד לדמיין, לתהות, לחשוב מחשבות רעות. ברגעים של חסד היה מאשש לי אותן ואומר – אני לא אוהב אותך, לא יכול לזייף את זה.

ואני נשארתי. כמה כואב שנשארתי. למה משכנו ככה הרבה זמן? ואולי כבר לא חשוב  לשאול. משכנו. משכנו אולי כדי שכבר כל כך ימאס, כדי שעכשיו בזוגיות האמת הקדושה שלי אוכל להעריך, להתענג על כל פיפס (ויש כל כך הרבה פיפסים להתענג עליהם). על כל רגע שהוא אומר לי שאני יפה, טובה, חכמה, סקסית, גאונה, מצחיקה, קסומה, מתוקה.

על כל רגע שהוא מזמין אותי להיות הכי אני. שהוא מתעניין ועושה עוד ועוד ועוד מקום לצדדים הכי מודחקים, מזמין אותי בעצמי להכיר אותם. להכיר אותם כשיש מישהו עם עיניים לא שיפוטיות כאן ליד. אני בכנות לא מאמינה שהנס הזה קורה לי.

מה הסיכוי? מה הסיכוי שקיבלתי בהזמנה בול את מה שחלמתי עליו? שלא ידעתי שאני אפילו חולמת עליו. יותר טוב ממה שיכולתי לדמיין לבד. מה הנס הזה שמתרחש כאן? מאיפה מתחילים לתאר אותו, ועוד כשנותרו רק שבע דקות, ואני רק בתחילת העמוד הראשון מתוך שלושה?

אפשר לסכם בכמה מילים ש – הוא עושה לי אוויר. ומקום. ויש דיבור שגם הוא אוטיסט. לא רק אני אומרת. הוא בעצמו חשב כבר לפני כשנה, וגם כל המשפחה שלו. והוא מוכשר כמו שד, ורגיש, ותקשורתי מאד בכנות ובאומץ סביב ענייני יחסים ובכלל, והוא רך ומתוק, וחכם נורא, ואליל מין... קיצר...

ואיכשהו אלוהים רצה שאני אהיה חולה בכל החודש האחרון, ואפילו לקחו אותי למיון וקיבלתי סבב שני של אנטיביוטיקה וגם סטרואידים, ודחפו לי שוב מצלמה לאף ואיששו סופית שאני סובלת מסינוסיטיס כרוני ופוליפים ואולי בכלל מעולם לא ידעתי איך זה לנשום היטב. עכשיו, איתו, אני מגלה... כאילו. כמטאפורה.

וזה קטע שיש ריחות שלו וטעמים שאני עדיין לא מכירה. אולי אלוהים רצה שאחווה בהדרגה את כל הטוב הזה.

ורצינו לטוס ללונדון אבל היה יקר בגלל המלחמה, ואמרנו שנתחתן אולי בפסח, נראה. בכל מקרה זה הדיבור. כבר פיניתי מקום לבגדים שלו בארון, ומחפשים ספרייה חדשה לסלון.

יש את הטיסה לקוטב בקיץ 25, ואולי עוד טיסה ספונטנית להופעה של ארווי. נראה איפה דוחפים הכל, ואיך התוכנית הכללית להתעשרות מתיישרת עם הסיפור, כולל ירח דבש וכל זה.

אז... עמוד ורבע לבינתיים. יוצאים לתפוס את השמש. אין מה לעשות, ככה זה כשהרכבת דוהרת. מקווה בחודש הבא כן לכתוב שלושה עמודים. בינתיים רק היה חשוב לעדכן שאלו החיים.

אה. רוצה גם להוסיף שבחודש האחרון שברתי שיא של הכנסות בעסק וזה גם משמח מאד. צריכה גם לספר כאן על ההרצאה שאני הולכת לתת. זה אולי בפוסט הבא. זהו בינתיים.

האסטה פרונטו בייביז.💖