קופידון ביקר כאן

אוקיי. הנה. התיישבתי לכתוב יומיים לפני סוף החודש. החיים קורים, תודה לאל. זה לא מובן מאליו ולזה פיללתי אז כשעזבתי את הטיפול האחרון שלי, באמרי כי נמאס לי לדבר והרפואה הנוכחית שלי היא לעשות. אז הנה, אני עושה, ואני עוד לומדת לאזן בין סדרי העדיפויות. קל מאד לדחוק אותי אחרונה בתוך הר המשימות, וכשאני אומרת 'אותי' אני לאו דווקא מדברת על זמן איכות מול טלנובלה מנחמת, או כתיבה שעושה סדר בראש. גם משימות שהן תכלס עבודה, אבל יותר קשורות להתפתחות האישית שלי ולפרוייקטים אישיים שלי, ופחות למטופלים- נדחקות לסוף... וזה מבאס ומלחיץ ומאיים.

אז בינתיים אני פשוט רואה את זה. מגלה את זה. מתבוננת בדפוס, מזהה. עוצרת באופן יזום כדי לחפוף את השיער ולטפח את הגוף, למרוח על כל חלק בו את הקרם האהוב הספציפי. עוצרת כדי לכתוב בבלוג רגע לפני שנגמר החודש, כמו שאני רגילה, כמו שתומך אותי כבר מזה שנים.

לאחרונה אני מרגישה את הPDA משתולל. השיא הוא כשהחיות שלי מביטות עלי וכל הגוף שלי מתכווץ וכואב, מבקש "אל. פשוט אל תביטו עלי. אל תנסו למשוך את תשומת ליבי". בשבילי זה מעביר חזק את המהות של מהי חוויה של אדם עם פידיאיי. זה היה לי מאד חזק להבין שזה מאפיין אותי, כי כששומעים "המנעות פתולוגית מדרישות" מדמיינים אולי ילד מלא התנגדויות, ולאו דווקא אדם מרצה, או אדם שהוא ההפך מדחיין. גם- זה לא שאני אדם עד כדי כך מרצה, ולא שאינני דוחה אף פעם משימות שקשות לי יותר, אבל באופן כללי ניתן להגיד שאעשה כל דבר כדי לחסל את משימותיי כמה שיותר מהר, כי אחרת אני לא רגועה שהן קיימות. (רק אעצור רגע כדי להסביר לקוראים שלא יודעים- מבחינה אפירמטיבית נוהגים לדבר על פידיאיי כחתירה מתמדת לאוטונומיה, ולא המנעות פתולוגית מדרישות. זה חשוב כדי להבין ש-לפחות בעיני- יש בזה גם מתנות). ככל שהנקודה הזו מטורגרת זה נחווה ממש כמו חוויה חושית שהיא מרגיזה, כמו למשל מיזופונים שסובלים מצליל רפיטטיבי כלשהו ומרגישים שעם כל חזרה זה חוצב להם תהום כואבת בתוך האוזן, או כמו אנשים שסובלים מאיזשהי חוויה בחוש המגע, שהיא גם רפיטטיבית כזו והמקום כבר מגורה עד כדי כאב, אז ככה זה עם הפידיאיי שלי לאחרונה. אני מרגישה שהדברים עולים על גדותיהם ואני מגיעה לאיזה פיק שכל דבר, ולו הקטן ביותר, שמבקש את תשומת ליבי, נחווה כאויב. החל מפיפי או רעב ועד קשר עם החברים הכי טובים שלי. וזה לא טוב, כי אני רוצה להשתין ולאכול ולשמור על קשר עם אהוביי ועם עצמי ולעשות את משימותיי בנחת.

ויחד עם ההתבוננות שלי על הנושא הזה שמתבהרת לאחרונה, יש בי איזה קול שעוד לא הבנתי בדיוק מה מהותו ומקורו, והקול הזה אומר- על הזין שלי. כאילו, יופי שאני אוטיסטית, או- יופי שאני פידיאיי, עדיין אני רוצה פאקינג לתפקד בעולם הזה בצורה המיטבית לי, ולהצליח להגשים את החלומות שלי ולהיות יעילה ולנצל את החיים על פני האדמה. נכון שדגלתי בתנועת ההאטה, ועדיין, אבל בה בעת נולד בי איזה "מר תפקוד" בתוך הראש, והוא קצת מעצבן אבל אני גם קצת אוהבת אותו. אני כן מרגישה שהוא בריא, אבל אני גם מרגישה בו פוטנציאל לפספוס של נקודות מהותיות. במילים פשוטות אני מפחדת להכנס לאיזה לופ של גיזלוט עצמי מתוך איזה מעקף רוחני כזה שאומר שרוח האדם חזקה מהכל ואדם יכול להיות כל דבר שהוא רוצה.

כלומר, אני באמת מאמינה בזה, וגם באמת מאמינה בעצמי, אבל עדיין אני צריכה לזכור שהצרכים שלי הם ספציפיים, החוזקות שלי ספציפיות וגם החולשות, ואני צריכה את ההתאמות שלי כמו שכל אחד צריך, אפילו המלך של ממלכת התפקוד (טפו ימח שמה וזכרה).

מתבקש כאן איזשהו ריקוד עדין ואמנותי מאד בין הכמיהה להתעשר תוך כדי רביצה בערסל ויניקה מהשדיים של ביטוח לאומי, לבין רצון לטרוף את העולם, להגשים, לשנות אותו. לא חשבתי שאי פעם ארצה לשנות את העולם. אף פעם לא הייתי אקטיביסטית וגם לא ממש הבנתי מה הקטע של אנשים שכל כך חשוב להם להשאיר חותם, במיוחד חותם בצורת בן אנוש שנושא את הגנטיקה המחורבנת שלהם חחח. ובכל זאת, לא יודעת. הלב שלי דימם איזה שלושים שנה מהחיים, ואני לא ידעתי את זה, אבל דיממתי לא רק בשבילי. לא רק את הסיפור שלי. דיממתי סיפור של עוד רבים (ובעיקר רבות). סיפור שאני מבקשת להביא לו מרפא עכשיו.

העבודה עם המטופלים שלי כל כך מהדהדת לי את עצמי ומסעי. יש בי עוד כל כך הרבה שמבקש להבין, ולסדר מחדש את הטטריס הזה של חיי מתוך הפריזמות החדשות. יש מתנה אחת יקרה מפז שקיבלתי בטיפול האחרון, שבאופן כללי לא הרגשתי שמי יודע מה מיטיב עימי, אבל דבר אחד המטפל הזה אמר שבהחלט שינה בי וממשיך לתת את אדוותיו. זו הייתה אמירה שהיום אני יודעת שנושאת בקרבה את הרוח של הטיפול האפירמטיבי, הרוח שמובילה אותי היום כמטפלת. הוא הראשון שקרא את כל האבחונים שלי וסיכומי הטיפול, הרים גבה ושאל- למה לא כתוב כאן אף מילה על מה שהלך בבית? על האווירה, על המתח, על הפוזיציה הבעייתית שלך אל מול המצב של ההורים?...

ואני רואה את זה שוב ושוב. ראיתי את זה באבחון של אחיין שלי, ראיתי את זה בעוד אבחונים של מטופלת. לעזאזל קורים בבית דברים חריגים, חריגים מאד, ואנשי המקצוע לא שומעים עליהם בכלל, ואז מסתכלים על הילד ולא מבינים למה הוא משוגע, ובמקרה של בנות פשוט בהינף יד מאבחנים אותן כהפרעת אישיות גבולית. זה הופך אותי מבפנים. זה מכעיס ויוצר כל כך הרבה נזק.

טוב. לא יודעת. לא בא לי כל כך לכתוב על זה. אני מרגישה שיהיה לי קשה למלא שלושה עמודים כפי שהחוק שלי אומר. אולי אוותר לי קצת.

יש דבר סודי אחד, שהוא כבר לא כל כך סודי, שחשוב לי מאד לעדכן לגביו. אני חושבת שמצאתי את האיש שלי. יש בי מידה של פחד לכתוב את זה ככה, בתור מי שנסחפה אחר פנטזיות לא פעם ולא פעמיים. תכלס כל איש שאהבתי ונכנס לחיי, דמיינתי שהוא האחרון. רציתי שהוא יהיה, והאמנתי. הפנטזיה צבעה לי לפעמים גם נורות אדומות וסימנים מקדימים שסיפרו על העתיד לבוא. ועכשיו אני מוצאת את עצמי זהירה, צנועה יותר. לא חששנית, כן אמיצה באהבה שלי, כן מביעה אותה בלי להתקמצן, אבל- נושמת. עוצרת. מקשיבה. מתבוננת... ובעיקר רואה כי טוב. כל כך טוב שגם עולה בי הרבה בכי, ואני עוד לומדת איך להכיל את זה שיש לי מקום פתאום בצורה רחבה כל כך- החל מפיזית בענייני הנראות, ועד לדברים שאני מרגישה ועברתי.

פתאום הבנתי מולו שיש לי שמץ של אשמה על החיים שעברתי. אני לא יודעת אם זה היה ככה תמיד או שזה חלק מאוסף הפצעים שאני עוד מלקקת מהקשר האחרון, שטיפטף לתוכי לאט ובנחישות את האמונה שלו שמי שכואב לו מקולקל, נחות, אשם, דפוק, ומוטב שילך להתבייש בעצמו איפשהו. אני מספרת לאהובי את סיפורי. הוא עושה כל כך הרבה מקום והוא כל כך אמפתי שהסיפורים הכואבים מבקשים להשמע, שידע שגם הם עיצבו אותי, ושהם חלק נכבד. אני מספרת ותוך כדי יש בי קול שמבקר את עצמי- למה אני דרמטית, למה אני מביאה כל כך הרבה כאב למרחב, למה אני כמו פיבי מחברים שיכולה סתם בשיחה יומיומית וסטנדרטית פתאום לזרוק שתקפו אותי מינית או שאבא הרביץ לאמא או שהייתי על סף זנות.

וגם עכשיו, עולה בי איזה צורך להתנצל על הדרמטיות, ולהגיד טוב זה לא בדיוק אבל בערך, ואפילו אל מול כאביי אני חווה את תסמונת המתחזה- שאני מגזימה, שלקחתי קשה מדי, שבסך הכל החיים שלי היו סבבה וכל זה. וכן, בסך הכל הם היו סבבה. גם ההורים שלי אהובים עלי וטובים אליי מאד. הם מאד לא מושלמים ונפצעתי שם עמוקות, אבל זה חלק מהסיפור, וזה חלק מהתיקון. מבחינתי יש תיקון.

והוא יושב שם, אהובי, עם העיניים הטובות שלו, שדוני כזה, שדוף, מתוק. מחייך את חיוכו היפה כל כך, ואומר לי שאני אמיצה וחזקה מאד, ומחבק אותי, ואני עוצרת את הדמעות אבל הן זולגות, ואני משחקת אותה קשוחה ולפעמים מתלוצצת ומשטיחה את השיחה, ומשנה את הטון ומלהטטת בין כל מני שכבות של הגנה, ואז הן פשוט נשברות ברגע כמו קרח דק, ואני בוכה ובוכה ובוכה לו בידיים והוא מחבק אותי, והוא טוב. הוא כל כך טוב...

וגם כשהפידיאיי משתולל ועושה מבחנים ומאיים לחרבן הכל- הוא טוב, והוא אומר לי לקחת את היום לעצמי, ולרווח, ולבטל מה שאפשר, ורק מזה אני מקבלת כל כך אוויר וקמה בבוקר עם כוח לעשות בנחישות כדי שיהיה לי פנאי לנסוע ולעשות את הדבר שהכי חשוב לי בעולם עכשיו- להנות מזה שקורה לי נס. עכשיו. ממש. ברגעים אלו.  קורה לי נס של אהבה, וזה לא סובל דיחוי, וזה לא הולך לתחתית הרשימה. זה מלכותי. אני מבקשת שהוא יהיה המלך שלי ואני המלכה שלו. איך הוא אמר? "מגיע לך להחליק בבית מרב שהגבר שלך יזיל עליך ריר כל היום". חחח. זה דימוי מצחיק אבל גם מתוק וגם עוצמתי מאד, ומרפא מאד.

אני מאחלת לשנינו להתפלש בריר הזה. לא לפחד לאהוב והרבה, להביע, להיות חשופים, פגיעים... לראות אחד את השניה לעומק באמת. לא לפחד שהעוצמה תפרק משהו, תרחיק אחד מאיתנו או שיעלה לנו השתן לראש כמו שקורה לאנשים שלא מקצועיים בלאהוב (טוב, לא אזכיר שמות אבל אני יודעת מי הם. ההיא שהייתה הבסטי, והקשר הזוגי האחרון). וכשמישהו מפחד שהשני מתרחק, או באופן כללי מאבד בטחון בקשר ומבקש חיזוק- אני רוצה שתמיד נגיד על זה תודה, תודה שהקשר הזה חשוב לנו. תודה ששומרים עליו.

ויש עוד הרבה תפילות שבטח יעלו בי. אלו עולות עכשיו מתוקף הפצעים שאני עוד מלקקת, מתוקף הפחדים שעוד מרימים את ראשם. אלו הנקודות ששומרי הסף מבקשים לתת עליהן את הדעת, ואני שם, וכל מבחן שאני עושה בתת מודע- הוא עומד בו בגבורה. יש לו גבורה של הלב. אולי זה קטע של מזל אריה.

אז... טוב. זהו. אני עושה לעצמי הנחה היום, ולא אמלא שלושה עמודים. מילאתי שניים ומשהו, ועכשיו אלך להמשיך את יומי כדי שיהיה לי פנאי לקדש את אהבתי.

מקווה לספר כאן סיפורים רבים ומתוקים בחודשים הקרובים 💏

לא כתבתי אף מילה על המלחמה והאזעקות וכל זה, אבל רק אגיד שאת הדייט השני שלנו עשינו תחת המתקפה הבליסטית, והשתעשעתי במחשבה שזה בעצם היה קופידון, והוא לא הסתפק בלירות עלינו חץ... בקיצור- אנחנו מסודרים נראה לי.💗