שלוש שש שש אפס חמש

אוקיי. הנה. התיישבתי לכתוב יומיים לפני סוף החודש. החיים קורים, תודה לאל. זה לא מובן מאליו ולזה פיללתי אז כשעזבתי את הטיפול האחרון שלי, באמרי כי נמאס לי לדבר והרפואה הנוכחית שלי היא לעשות. אז הנה, אני עושה, ואני עוד לומדת לאזן בין סדרי העדיפויות. קל מאד לדחוק אותי אחרונה בתוך הר המשימות, וכשאני אומרת 'אותי' אני לאו דווקא מדברת על זמן איכות מול טלנובלה מנחמת, או כתיבה שעושה סדר בראש. גם משימות שהן תכלס עבודה, אבל יותר קשורות להתפתחות האישית שלי ולפרוייקטים אישיים שלי, ופחות למטופלים- נדחקות לסוף... וזה מבאס ומלחיץ ומאיים. אז בינתיים אני פשוט רואה את זה. מגלה את זה. מתבוננת בדפוס, מזהה. עוצרת באופן יזום כדי לחפוף את השיער ולטפח את הגוף, למרוח על כל חלק בו את הקרם האהוב הספציפי. עוצרת כדי לכתוב בבלוג רגע לפני שנגמר החודש, כמו שאני רגילה, כמו שתומך אותי כבר מזה שנים. לאחרונה אני מרגישה את ה PDA משתולל. השיא הוא כשהחיות שלי מביטות עלי וכל הגוף שלי מתכווץ וכואב, מבקש "אל. פשוט אל תביטו עלי. אל תנסו למשוך את תשומת ליבי". בשבילי זה מעביר חזק את המהות של מהי חוויה של אדם ע...