תנועות של קיץ

אני שמה לב שהתנועה פנימה והחוצה ביני לבין העולם- יש לה מהות אחת פרקטלית. היא מתקיימת גם בקטנות וגם בגדולות. במילים פשוטות- כשאני לא יוצאת הרבה זמן מהבית, קשה לי אחר כך לצאת ולפגוש אנשים, ואני שוכחת איך זה עובד, החרא הזה. לוקח לי זמן לשמן מנועים ולהתניע. גם בתנועה הפנימית קורה משהו דומה- איזה חוסר איזון, קושי במעברים בין חוץ לפנים. כשאני עובדת המון ועסוקה, אין לי פנאי רב להיות בקשב לעצמי ורגשותיי ולהתבוסס בהם כמו שדגיגים אוהבים לעשות, ואז לנסות לכתוב פוסט בבלוג זה ממש לפרוץ איזו חומה שנערמת לה ככל שהשיח ביני לביני הושהה. שניהם גם עובדים לשני הכיוונים- כלומר גם בתקופות שאני בשיח פנימי מאד עמוק קשה לי לצאת החוצה. אני חושבת שזה אולי קשור גם לזה שהחוויה שלי עם עצמי היא מאד... איך לומר? עולמית, כלל יקומית, חוצת יקומים וגופים. היא ממש סוחפת, שואבת, וגם החוויה בחוץ- דורשת ממני המון, מאתגרת אותי המון, מוציאה אותי מעצמי ומההרגלים שלי בצורה די ברוטלית, ואולי בגלל זה המעברים קשים. אני חושבת שזה בעצם העניין, לפחות עבורי, במה שאנשים קוראים לו "בעיות תקשורת" אוטיסטיות. זה בכלל לא סיפור של "לא להבין סיטואציות חברתיות" לפחות אצלי ואצל רבים, זה פשוט שצורת התקשורת הרווחת היא לא כמו זו שלי, היא בגינונים אחרים, בווליומים אחרים, בעומקים אחרים, היא פשוט אחרת. זה כמו שיבקשו מכם ללכת על הידיים במקום על הרגליים. וואלה במקרה הטוב תתעייפו. במקרה הרע תיפלו על הראש (ואז יהיה מי שיבוא ויגיד שאתם סובלים מ"התקף זעם" כשתסננו "סעמק").

בקרוב יעברו שלושה חודשים מאז הפרידה. היה פוסט אחד שנכתב ולא פורסם. זה בסדר. הוצאתי בו המון כעס, ולא כל כעס צריך לפגוש את הנמען שלו. זה נכון שבמערכת היחסים הזו היה מעט מדי מן המרכיב הזה של הכעס, ובכל זאת. עברתי שם דרך קולות קשים שהם לא האמונה השלמה שלי, אלא רסיסי נפש פגועים מכל המהלך שקרה בינינו. היו קולות שאמרו שאתה לא ראוי אפילו להיות ידיד עבורי והם היו קשים. אחר כך גם באו אחרים. אחד הדברים שאני הכי אזכור לך לטובה, והשאיר אותי באמת עם איזשהו טעם מתוק, זה זה שהחיית את הבלוג שלי לפני שנפרדנו. זו המתנה הכי טובה שיכולת לתת לי. השניה זו הפרידה.

אני עוד מהרהרת על המניעים שלי- למה חיכיתי כל כך הרבה זמן, למה נשארתי איתך וחיכיתי למילה מצידך? אני חושבת שיש 3 סיבות מינימום.

1.     💧 הסיבה הראשונה היא שהרגשתי אותך מאד פאסיבי והרגשתי שמגיע לי אקטיביות מצידך. כלשהי. לא משנה איזו. נקיטת עמדה. חוסר פחדנות בנושא.

2.     💧 זה מתחבר לסיבה הראשונה- בעצם זה *שנשארת* כל הזמן שידרת לי מסרים סותרים, ואני בתור רומנטיקנית חסרת תקנה + אשת טיפול, תמיד חשבתי שעוד יש מה לשפר. הטעית אותי, ואני לא אומרת את זה בתור האשמה.

3.      💧 הסעיף השלישי מתחבר גם הוא לקודמו- אני חושבת ששנינו נשארנו כי אהבנו אחד את השניה. לא כמו בני זוג אהבנו, אבל אהבנו. כן. היה לנו אכפת. היה לנו מאד נח אחד עם השניה בהרבה מובנים. היינו דומים בהרבה דברים אפילו שגם שונים בדברים המהותיים לנו.

אחרי שיצאתי לאיזה דייט לא יוצלח עם בחור שמאד שונה ממך בהרבה דברים- התמלאתי פתאום תחושה של געגוע אליך. זה עזר לי להזכר מה אהבתי בך וזה ממש הרגיע אותי, כי כבר נכנסתי לבילבולים שלמים על זה שלא אהבתי בך כלום ונסחפתי אחר הפנטזיה ותו לא... אבל זה לא נכון. היו הרבה תכונות בך שאהבתי. אפילו אפשר לומר שאת רובן. כן... ובגלל זה זה כואב בין היתר... אבל כן- היה יותר כואב ביחד. זו ההבנה החשובה יותר. היה יותר כואב ביחד מאשר כאב הנפרדות עכשיו.

והנה, לא עברו שלושה חודשים ואנחנו כבר מקיימים איזשהי צורה של חברות, כשהלבבות עדיין מדממים והמוחות עדיין מעבדים. כשאטוס אתה תבוא לשמור על החיות שלי, החיות שהיו גם קצת שלנו, שאהבת וחלקן גם אהבו אותך. החיות שעזרת לי לקחת בנסיעות חירום לוטרינר. החיות של הקליניקה שעזרת לי להקים בכל מני עזרות טכניות בעיקר. אותה קליניקה שבחלוף הימים, ממש מאוחר מדי, אמרת לי שבאמת באמת אתה מאמין שהיא תצליח. שאני אצליח. שאני טובה. אתה טוען שאמרת את זה כבר מזמן. אני טוענת שלא מספיק להגיד לאישה שהיא טובה במקצוע שלה, כשהלך הרוח הכללי הוא שהיא מקולקלת כבת-אנוש. שבגלל שהיא מקללת את המחשב ובוכה כשהוא מוחק לה עבודה שעמלה עליה שעות, אז היא בנאדם לא מווסת ולא מוחזק מספיק רגשית. שבגלל שהיא גרה בעיר עכשיו בדירה חינמית ולא במושב (כדי לחסוך ולקנות לנו את וילת החלומות) אז היא אדם פחדן שמסתפק במועט. ובכן, כן. הכעסים עוד מבעבעים חזק... אבל גם הכרת התודה, וההכרה בטוב. אני נעה בינהם לסירוגין וזה די מתסכל ומתיש, אבל ככה זה הטבע.

עכשיו אני חולה. אתמול העליתי חום. ונחשו מה? הגיזלוט העצמי הרים את ראשו וחשבתי שזה אולי התקף חרדה, ואפילו השכנה אמרה לי "נראה לי שזה רגשי". כאילו, בסדר, עובר עלי *גם* משהו רגשי, אבל לעזאזל האווירה הזאת של "נשים הן הסטריות" יצאה לי מכל החורים. באמת. נשבר לי הזין מזה. פאקינג עלה לי החום באחת בצהריים ולא ירד עד שנשברתי והסכמתי לבלוע כדור, ואני עוד בדיונים עם עצמי אולי אני רק בחרדה. איך אני שונאת את זה, ואיך אני שונאת שבקשר הזוגי האחרון במקום לעודד אותי להאמין לעצמי ולקבל את עצמי, ליבית את השנאה העצמית שלי ואת הגזלייט התמידי. עד הרגע האחרון עוד התאמצתי להתאפר ולהתלבש ולהתיישב מול המחשב, וקלטתי שאני לא מסוגלת לחשוב אפילו מרב שהמוח מטוגן. כל הזמן "תאספי את עצמך", כל הזמן "את מגזימה". על הזין שלי! ובאמת אובייקטיבית שלא הגזמתי אף פעם. הייתי סופר אסופה והרגעים היחידים שאשכרה הביאו אותי למלטדאון זה רגעים שפשוט התעלמת ממני במשך ימים עד שלא יכולתי יותר לקלוט ולהכיל את הסיטואציה הפוגענית הזו, והייתי בוהה בתקרה בעיניים ריקות עד שאחרי 3 שעות היית מתרכך ומחבק אותי ואז היה פורץ ממני בכי אימתני. ככה בממוצע פעם בחודשיים שלושה. מקסים הא?

אז כן. יותר נעים לבד. וגם כואב מאד. וכן מתגעגעת לכפיות במיטה, ולהרגיש מוגנת ושיש איתי אדם קרוב... אבל לא מתגעגעת אלינו בכלל. לא מתגעגעת לזוג שהיינו. לא מתגעגעת לנסיונות הבלתי פוסקים מצידי להדליק את האש שלנו, כשאתה מולי פשוט בעייפות ופאסיביות מוחלטת, בעיקר מתחנן בליבך שאסתום את הפה ואניח לך כבר.

השיעור הכי גדול שלי מהפרידה הזו זה לא להתאמץ יותר ככה באהבה, כשאני רואה שאין הדהוד. כשאני נותנת אהבה, אני מצפה שזה יהדהד מהצד השני, שזה יגדל. שהאהבה תגדיל אחת את השניה. שהגבר שלי יאהב את הדברים שיוצאים לי מהפה (גם אם לא נסכים על כל דבר). שפשוט יעריך אותי מאד בצורה שתהיה ברורה לכל הדעות, שיראו את זה. שארגיש בטוחה לידו ולא עכברה מצומקת כמו שהרגשתי לידך, מתביישת בכל דבר שבי- למרות שתכלס אני לא נראית רע, וגם זו הייתה שנה של התפתחות מטורפת בשבילי- כלכלית, מקצועית, רגשית, הכל. בתכלס היה מצב שאני גדלה וצומחת ונהיית מלכה, בזמן שאתה מהדהד לי שאני מגעילה אותך ולא מעניינת אותך. מאד מבלבל ומערער. זה לא יקרה שנית.

אני בתדר חזק של "אין יותר מקום לבולשיט". ברור לי שכשגדלים יש דברים שפשוט נושרים. הם לא למידותיי יותר... והקשר הזה לא היה למידותיי יותר, לא כי אני יותר ממך. לא. שנינו מהממים, אבל המידות שלי באהבה ויחסים הן אחרות, והרצונות שלי מהחיים האלו אחרים משלך, וזהו. גדלתי והמציאות שלי עכשיו מתארגנת מחדש אל מול הצורה המשוכללת שלי, ואני ממש מקווה שהיא גם תביא לי גבר משוכלל ומתאים לי.

לפעמים אני מרגישה שצריכה להשאר עם רגליים על הקרקע. לזכור שאולי לי זה לא יקרה. אולי לא תהיה לי אהבת חיי שחלמתי עליה. אני לא יודעת אם זה הפחד שמדבר. אני לא בטוחה. כלומר, אני מכירה בזה שזה יכול להיות, אבל זה לא הלך הנפש שאני מבקשת שילווה אותי. אני כן רוצה להאמין בסיכוי שלי לאהבת אמת טובה... וכן, עכשיו זה קשה לי מתוך כאבי. זה אולי יקח קצת זמן.

בנושא אחר מהפרידה- מרגישה מאד עייפה מהעבודה בימים אלו. עבדתי ממש קשה בחודשיים האחרונים ואני מרגישה שנשחקתי. שאני צריכה להוריד עומסים באופן דרסטי ולפתוח אפיק פרנסה אחר. כתבתי על זה במשפט בפוסט הקודם אבל זה נהיה ממשי יותר. לפעמים יש לי מחשבות חרטה על הקליניקה שפתחתי, על זה שהחיות האלו איתי לנצח עכשיו ו"כובלות" אותי לבית. זה מאד מעניין כי כתבתי בפוסט הקודם על זה ממקום מאד מיושב ובטוח, שאני לא מפחדת מהכבילה הזו. אולי הרוח הנוודית שלך שורה עלי. אולי זה הקיץ שמושך את הנשמה לנדוד. ובכל זאת- האמת שמה שמפריע לי זה לא ממש החיות. אני פשוט מתעייפת מאד מתקשורת לפעמים. זה בעיקר בעבודה עם ילדים ועם הורים, שזה גילוי ממש מעניין עבורי. הרי כל הנסיון שלי הוא בעבודה עם ילדים, ועכשיו דווקא אני מגלה שהרבה יותר קל ונעים לי לעבוד עם נשים צעירות. ממש קשה לי בקליניקה ברגעים שיש ילד שובב ואני צריכה להיות חרדה על הבטחון הפיזי של החיות. אני גם מרגישה שהקליניקה קטנה ושעבור ילדים תזזיתיים זה קשוח, במיוחד כשיש חיות מתרוצצות ולעזאזל צריך שלא לדרוך עליהן.

וכן, גם הרצון הזה לטייל- קשה מאד להשאיר את החיות בבית לבדן, וקשה גם לעזוב את המטופלים לתקופה, ואני עוד מנסה להבין איך אתארגן על זה. הייתה לי מחשבה מעניינת, איזה קטע אם במקום שנהיה זוג, פשוט כל פעם שאני אטייל אתה תבוא לשמור עליהן. לא יודעת. לא יודעת מה החיים האלו מבשלים. הכל מוזר כל כך.

היה גבר אחד שסקרן אותי אבל הוא זרק בדיחה בנוגע לשיער גוף וסבבה, זרמתי איתו, אבל כשעבר טיפה הזמן הבנתי שהבדיחות האלו לא מצחיקות אותי יותר לעולם. זה פשוט לא מצחיק. כאילו מילא זה היה נכנס תחת ז'אנר של הומור שחור, אבל זה לא, זה פשוט יוצא מנקודת הנחה ששיער גוף זה מגעיל, וזה לא. אז אמרתי לו שאין לזה מקום במציאות שלי *בכלל* וביטלתי את הדייט. נמאס לי מגברים שחושבים שזה לגיטימי להעיר על שיער גוף, ששופטים מראה של נשים על כל פיפס, שנגעלים בטירוף משמנות (איך אני אמורה להרגיש בנוח להכנס להריון כשאני יודעת במאה אחוז שאם אשמין אפילו קצת אתה תגעל ממני?) שאין לי אוויר, שאין לי מקום להיות מי שאני? הגוף שלי פאקינג מצמיח שיער מעצמו, זה לא שאני עושה משהו בכוונה, וגם אם אני מורידה אחרי יומיים זה צומח שוב, ווואלה יש ימים עמוסים שמתפספס לי, ויש חורף שלא דחוף לי להוריד, אז שהגבר שלי ימשך אלי פחות בזמנים האלו? חראאאאא בתחת שלייייי. שיתבגרו או שיהיו פדופילים וילכו לחפש רוסיות כוסיות בנות 16 שאין להן שיער גוף וגם לא יכולות סינגור עצמי והבנה שהן מלכות כפי שהן.

אוף קשה לי שעולים הכעסים ☹ אבל טוב שהם עולים. אני מרגישה שאני מתביישת בעצמי, שאני מנסה פשוט לכתוב והכתיבה הולכת לשם שוב ושוב... לכעסים.. אז בסדר, אולי הם פשוט צריכים שאכעס אותם, אבל עדיין זה מתסכל, וזה גורם לי להבין שאולי אני לא באמת בשלה עכשיו לפגוש אותו, וגם לא להכיר אהבה חדשה. שאני צריכה זמן... שהמערכת שלי עוד מעכלת מה פגע בה ומה מבקש לגדול ולמה אין עוד מקום, וזה בוסרי, זה עצבני, זה לא נינוח. אני רוצה להיות אישה מלכותית. אני לא רוצה בכלל להצטרך להסביר את זה לגבר. אני רוצה שיבין את זה לבד. באמת- אני עייפה מללמד את הגבר שלי איך לכבד אישה, איך לתקשר וכאלו.

יש בי הרבה סבלנות לתקשר מה ואיך עושים לי טוב, מה מכווץ, יש לי הרבה סבלנות גם להקשיב לו, אבל אני לא מוכנה לקבל גבר שיש בו שנאת נשים לא מודעת ולנסות לעשות איתו דרך. שנסחף אחרי מיתוסים של יופי או מאמין שרק צורות קיום מסוימות הן לגיטימיות.

מתאים- מתאים, לא? ביי. רק אל תגיד לי שאתה נכון ואני קילקול, ואל תגיד לי להשתנות בדברים שלא מצמיחים אותי/ מעצימים אותי/ ביקשתי בעצמי עצה בנושא. 

קיצור לא יודעת. באמת בא לי ללחוץ על כפתור ולהריץ קדימה כבר את אנרגיית הכעס ולהיות במקום אחר... אבל אם במשך כל השנים שלנו יחד נמנעתי מלכעוס, כנראה שעכשיו זה הזמן, וכנראה שככל שאתן לזה זה יתנקה ממני, והדברים יתבהרו בי, ואדע יותר טוב מה אני רוצה ומה חשוב לי, ואיזה פצעים ניהלו אותי... הא... אני סיימתי את החוב הקארמתי שלי סביב הזוגיות של הוריי. סיימתי לשלם אותו ביחסים האלו. אני גם חייבת לציין שבאורך פלא מאז שנפרדנו באמת משהו שונה קורה בין ההורים שלי, והשיחה האחרונה עם אבא שלי אשכרה הזיזה משהו במציאות. משהו שכבר לא חשבתי שאי פעם יזוז. משהו שהאמנתי שלא מתפקידי להזיז, שעלי לשחרר ממנו ולהרפות. כולם אמרו לי ככה, אמרו שזה לא בריא, וגם אני הרגשתי שזה מחליא אותי, וזה באמת החליא אותי והנה הקשר הזה שנגמר כהוכחה (לא שאני אשמה, אבל זו האחריות שלי, כל אחד שיקח על שלו). זה ממש מרתק שכשסיימתי לשלם את החוב ועשיתי טקסים להשאיר את זה מחוץ למרחב הזוגי שלי, משהו במרחב הזוגי שלהם התחיל להתרפא. אבא שלי אפילו התחיל להדליק מזגן בלילות, כשעד עכשיו הוא סרב כסוג של אמצעי שליטה חולני באמא שלי (נראה לכם שהוא הודה בזה? בחיים לא). בכל מקרה- לא מתלוננת עליהם. לא על אבא ולא על אמא. שניהם מדהימים ואהובים מאד, וגם אני מדהימה, ואני סולחת לעצמי שלקחתי על הבשר שלי את התיק שלהם. אני יודעת שזה מתוך אמונה כל כך עמוקה באהבה, אמונה שיכולה לשנות עולמות גם כשזה נראה לכולם אבוד, גם כשהאנשים כבר מעל גיל 60 והדפוסים שלהם חרוטים להם בקמטי הפנים, גם כשהפצע בן אלפי דורות. האמונה שלי באהבה חזקה יותר.

אני לא חיה בסרט שההורים שלי יהפכו עכשיו לזוג מוצלח, אבל יודעת שעשיתי משהו קטן וטוב, ושגם אני משחררת את עצמי בימים אלו מהכבלים הנוראיים של הדבר הזה, ומזמינה, הפעם באמת, אהבת אמת לחיי.

לסיום מעדכנת שבעוד חודש הטיסה להרי הטטרה והולך להיות מדהים! וגם- ששש.. זה קצת סוד, אבל- עוד חלום נרקם ומתגשם לו. כנראה תדעו על כך בפוסט הבא.