שלוש שש שש אפס חמש

אני שמה לב שהתנועה פנימה והחוצה ביני לבין העולם- יש לה מהות אחת פרקטלית. היא מתקיימת גם בקטנות וגם בגדולות. במילים פשוטות- כשאני לא יוצאת הרבה זמן מהבית, קשה לי אחר כך לצאת ולפגוש אנשים, ואני שוכחת איך זה עובד, החרא הזה. לוקח לי זמן לשמן מנועים ולהתניע. גם בתנועה הפנימית קורה משהו דומה- איזה חוסר איזון, קושי במעברים בין חוץ לפנים. כשאני עובדת המון ועסוקה, אין לי פנאי רב להיות בקשב לעצמי ורגשותיי ולהתבוסס בהם כמו שדגיגים אוהבים לעשות, ואז לנסות לכתוב פוסט בבלוג זה ממש לפרוץ איזו חומה שנערמת לה ככל שהשיח ביני לביני הושהה. שניהם גם עובדים לשני הכיוונים- כלומר גם בתקופות שאני בשיח פנימי מאד עמוק קשה לי לצאת החוצה. אני חושבת שזה אולי קשור גם לזה שהחוויה שלי עם עצמי היא מאד... איך לומר? עולמית, כלל יקומית, חוצת יקומים וגופים. היא ממש סוחפת, שואבת, וגם החוויה בחוץ- דורשת ממני המון, מאתגרת אותי המון, מוציאה אותי מעצמי ומההרגלים שלי בצורה די ברוטלית, ואולי בגלל זה המעברים קשים. אני חושבת שזה בעצם העניין, לפחות עבורי, במה שאנשים קוראים לו "בעיות תקשורת" אוטיסטיות. זה בכלל לא סיפור של ...