עכשיו כשאני לבד

מאד קשה לשבת לכתוב בתקופות כאלו. מה זה אומר כאלו? גם הרבה כאב, וגם מעט זמן. השילוב האולטימטיבי לגרום לי לדחות את מלאכת הכתיבה. ובכל זאת- חוק זה חוק, עוגן זה עוגן. זו נאמנות. הבלוג כאן בשבילי ואני כאן בשבילו, והנני. כותבת.

עבר מעט חודש מאז שעזבת את הבית. הכל מעורפל. מרגיש כמו טריפ. לא כל כך זוכרת מה ואיך קרה מתי. לא זוכרת מתי הפסקתי לבכות, מתי חזרתי לישון. השינה דווקא הפתיעה אותי יחסית לטובה. אחרי שנים של האבקות עם הפחד הזה סוף סוף לא נותרו לי ברירות והמציאות עימתה אותי עם זה. הייתי מותשת מכדי לפחד. זה קטע כזה שאני מגלה לאחרונה- שיש גבול לכל תעלול. כשעצובים או עייפים מדי הפחד יכול ללכת להזדיין. אז ישנתי.

קבענו זמנים מוגדרים לדבר בהם. זה היה רעיון שלך, מתוך החשש שהעליתי לזליגות מסוימות. זה היה רעיון מוצלח וזה גרם לי להזכר שכשאתה רוצה אתה יכול גם להיות חכם ורגיש ביחסים, ולא רק נכה רגשית. זה תומך אותי, הקונסטלציה הזו של הדיבורים הסדורים והתחומים. זה מאפשר עוד לעבד מה שמבקש, להניע שאריות אנרגטיות, לא לחתוך בברוטליות. בכל זאת- יש אהבה. לא ברור מה יעודה וצורתה, אבל היא ישנה. ולגבי הנכות הרגשית שהזכרתי- זה מעניין. בשיחה האחרונה הרגשתי שאני לא מוותרת יותר. זה לא שבחרתי בזה, פשוט נשבר לי הזין מבולשיט, ואם אני מרגישה שאתה מורח אותי או מתחמק או אומר מילים ריקות, אני אדרוש להבין מה אותה אומר כאן ואם בכלל אתה מעוניין לתקשר או שנחתוך את זה.

כבר אין מה להפסיד. כבר אין דחיות. או שיש עם מה לעבוד ועובדים, או שאין, ואז חלאס, מספיק. אז התעקשתי ודווקא חילצת מעצמך משהו. זה גורם לך למאמץ כזה גדול ואתה תמיד חושש שאתה לא מספיק קוהרנטי ברגעים האלו, אבל אני רואה אותך עמוק ונקי. אני רואה את החולשות שלך, את נקודות העיוורון שלך, את הבילבול והכאב עליו... אני רואה אותך מאמץ את המילים שלי ממש. אני רואה שהצלחתי לתת לך מילים לחוויה שלא ידעת שאתה מרגיש. אתה מדבר איתי על עיבוד ההבנה שכנראה כבר לא יהיו לך ילדים בחיים האלו, ושיש בך מן האבלות בנושא. שיש בך שמץ של קנאה בחברך שנולד לו ילד. אני לא יודעת אם אתה מבחין בכלל שאתה משתמש במילים שנתתי לך, אבל זה לא משנה כבר... זה לא משנה. אין לי בעלות על המתנות האלו, כמו שלך אין בעלות על המתנות שאתה השארת לי. שנינו רק צינורות ואלוהים פועל דרכנו, מזרים חוכמות מכל מני סוגים ומשחק באלכימיה מופתית ואינסטנט קארמה.

אמרתי לך שלמדתי הרבה מהפרידה שלנו וכל מה שהיה בינינו. אמרת לי שאתה כבר יותר מנוסה בפרידות אז לא למדת עד כדי כך הרבה. צחקתי לך בפנים, והשתדלתי לרסן את עצמי ולהיות מנומסת. אמרתי שאין דבר כזה להיות מנוסה. כל קשר הוא חד פעמי, בכל קשר פוגשים משהו אחר, כל קשר מניע אותנו הלאה, מזיז אותנו לאנשהו בגלגלי השיניים של החיבורים המסטיים של החיים האלו... ואמרת לי שיש דברים שהם אותו הדבר שוב ושוב. אמרתי לעצמי שזה סימן לא טוב, ולך אמרתי שאצלי זה לא ככה, או לפחות, כדי לא להתנשא- אני לא מאחלת לעצמי שזה יהיה ככה, ומאד משתדלת שזה לא יהיה. אם אתה פוגש משהו בזוגיות שלך שוב ושוב, ואז גם הזוגיות מתפרקת, אהמממ... למה אני בכלל צריכה להסביר? כפרה לא עברת את המבחן. צריך להשאר כיתה. לא שפירוק זוגיות מעיד על כשלון חלילה, אבל כשמשחזרים שוב ושוב את אותם הכאבים?... למה לך בעצם?

אז ענית בכנות, וסוף סוף הרגשתי שאני מקבלת את מבוקשי. שעומד מולי *גבר*. כי מה זה גבר? מישהו אמיץ וחזק, נכון? לא רק כזה שיכול להרים שקית כבדה יותר מזו שאני, או לפתוח את הצנצנת של הסילאן בקלות יותר, אלא מישהו שמצליח לשאת את כאבי חייו, להישיר אליהם מבט, לדבר עליהם, להתגבר עליהם. להיות אמיץ וחזק זה להסכים לשהות בחולשתך. קל מאד להצביע החוצה ולהגיד עלי שאני פחדנית, אבל אולי יש עניין של פחדנות של פנים וחוץ. זה ממש מעניין ובמובן הזה אני מרגישה שאנחנו יין ויאנג ושזה מרתק. אתה שם, בעולם הפתוח, בלי גבולות ובלי רכוש- מסתובב עם עצמך ולא מבין לעזאזל מה אתה מרגיש או רוצה בעולם הזה... ואני כאן, בבית שלי, מסתכלת על העצים היפים מבעד לתריסים, מרגישה כל כך מוגבלת מבחינת התנועתיות שלי. הרכוש שלי כבד, השורשים שלי עמוקים... אבל החופש שלי במבט פנימה הוא אינסופי, ושמה, שמה אני גיבורה מאד. שמה אני עשירה, אמיצה... וכשאתה אומר לי שאני מאסטרית במודעות עצמית וצריכה ללמד את זה אחרים, גם שם אני רואה אותך שקוף, ואני מבינה שכל מה שבעצם אתה אומר לי זה "את המורה שלי לזה"... כי הרי, לכל אחד יש מורה למשהו, גם לזה, וכל אחד יכול להסתכל על מישהו כמאסטר בתחום שיכול ללמוד ממנו. אני לא רואה את עצמי כמאסטרית למודעות עצמית, כי גם לי יש את המורים שלי לזה, מבין? אבל אתה כן רואה אותי ככזו. בסדר. אני לא באה פה להרים לעצמי וגם לא לבקר. רק להניח את הדברים כפי שהם בעיני.

בקיצור אז קיבלתי את מבוקשי, וזה לא כי אני פריקית של רוח וגם לא של פסיכולוגיה. אני פשוט מבקשת אמת אמיצה, ואין לי כוח שימרחו אותי. אם אנחנו מדברים אז בוא נדבר באמת. אמרת לי שקשה להשתנות. שבסופו של דבר גם אם אנחנו רואים את הדפוסים שלנו, יש לנו תוכנה מסוימת, ואנחנו פועלים כפי שפועלים.

אמרתי לך שהכל טוב ויפה, אבל דבר בשם עצמך. אצלי זה לא ככה. אני מסרבת לשתף פעולה עם זה, להשתתף במשחק הזה. בעיני זה תירוצים, ויש בגזרה הזו גם מעקפים רוחניים, למשל להגיד לי שאין בחירה חופשית גם ככה והזמן כולו נוזלי, אז למה שתבחר בעצם? איזה תירוץ מושלם לנווד המבולבל הממוצע. ובסדר, אפשר להתפלפל על זה שנים, וכל הדרכים מובילות, אבל אם כל הדרכים מובילות, זה אומר שיש *כמה*, לא אחת, וזה אומר שיש לך בחירה. אתה כל יום בוחר. כל יום כל היום. אתה בוחר לצאת מהמיטה, לעבוד, אתה בוחר מה לאכול, באיזה אופן לשטוף או לנגב את התחת שלך... אל תבלבל לי את המוח עם פילוסופיות. בנאדם צריך שיהיה לו ביצים לבחור. אי אפשר כל החיים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. אני יודעת מה זה כי הייתי שם.

כששיחקתי אותה פוליאמורית, וכשנמנעתי מלאמץ כלב, ועוד כלמני דברים שעשיתי (או יותר נכון- לא עשיתי) כדי להשאיר את כל האופציות פתוחות. זה בסופו של דבר אקט פחדני ואקט שפוחד מהמוות. מהמוות שבבחירה, שהורגת את כל שאר האופציות וים הפוטנציאלים.

עכשיו השיעור האמיץ שלי הוא להסכים להשריש שורשים. נכון שיותר קשה לקחת תיק ולקום וללכת כשיש שורשים, אבל זה כבר לא מעניין אותי, אני לא צריכה את האופציה הזאת בשלוף!! למה אתה כל כך צריך אותה בשלוף? למה אתה תמיד צריך להיות מוכן לקום וללכת? נכון שככל שהשורשים עמוקים יותר התלישה יותר כואבת ומורכבת, במידה ומגיעה... אבל תן לי לגלות לך סוד- אם לא מנסים- לא זוכים בכלל לאפשרות לצמוח ולהיות עץ גבוה בן אלפי שנים.

אני רוצה להבהיר את דבריי למקרה שהם מתפרשים לא נכון- אני לא פוסלת בדבריי חיים של פוליאמוריה או נוודות וכאלו... כל עוד בנאדם עושה אותם בבחירה שלמה ומלאה ושמח בבחירתו ויודע למה הוא בוחר בה ומרגיש שהנשמה שלו מסונכרנת עם רצון האל ורואה סימנים לכך- יופי!!! אתה על הדרך שלך!!! אבל אלו ממש נדירים בעיני, וכל השאר פחדנים ומבולבלים. ודרך אגב- אני לא פוסלת שאתה אחד מהנדירים הללו שמתאימים להם חיי פרישות... אני מכירה אותך. יודעת מי אתה וכמה אתה מיוחד. יודעת שאתה כוכב נדיר, אחרת לא הייתי איתך כל כך הרבה זמן... ובכל זאת, משהו בי מרגיש את הצד הזה שבכך שאתה כל כך נמנע מלהסכים לפגוש... וזהו. אני לא אומרת כלום. לא אומרת מה נכון לך. למה מי אני? רק שתשים לב. 

בסופו של יום הרצונות שלנו לא עד כדי כך מנוגדים. שנינו בסופו של דבר חולמים על בית קרקע, נוף יפה, חיבוק נעים... רק שאני מוכנה לעבוד ממש קשה, וכן- לנקות מקקים כל יום מחדר המדרגות כדי לחסוך קצת כסף כדי להגיע לחלום שלי, ואתה רוצה להנות, ועכשיו. ואתה צודק גם. זה חשוב להנות *עכשיו*, אבל אני כן מרגישה שיש בזה מידה של גחמה ילדותית והתפשרות בטווח הרחוק. אתה מוכן לגור בסאבלטים בבתים שווים של אחרים, והרי ברור שהיית שמח שיום אחד יהיה גם לך כזה, אבל אולי זה פשוט מורכב לך מדי להסכים להשריש ולהניע את המציאות כדי באמת לזכות בכל הקופה. (ואולי אתה גם על אמת לא רוצה את זה אף פעם, אבל עובדה שאתה עדיין לא מסוגל לעמוד מאחורי זה ומקנן בך הספק. באותה מידה גם חשוב לי לציין שאני יודעת שלבחור בחירה שהיא מאד שונה מהמקובלות זה קשה, והספק נדבק שם חזק מאד. מכירה גם בזה. ובכל זאת- יש לי הרגשה שאם אגיע אל בית חלומותיי ואהוב ליבי ואתה עדיין תסתובב בודד ומבולבל, גם בי תקנא יום אחד).

בקיצור לא יודעת, בכלל לא על זה רציתי לכתוב. מה שרציתי לכתוב זה שהקול הזה שהבאת מולי, שקשה להשתנות- אמרתי לך שאצלי זה לא ככה בכלל. שמהרגע שהבנתי מה השיעור, אני עושה הכל כדי לא רק להניע את השינוי במציאות שלי, אלא לנעוץ אותו, להתאמן עליו, לחגוג אותו, ולהשאיר מאחור מה שצריך! עכשיו! לא מחר! עכשיו!!! הוא אמר שאלו מילים יפות, וביקש דוגמאות איך אני עושה את זה, אם בא לי לפרט... אז פירטתי, כן! מה שקורה לי בימים אלו הוא שאני מבינה הרבה יותר לעומק את השריטה שההורים שלי השאירו בי דרך הזוגיות הרעילה שלהם, ואני כל יום עושה טקסים ותפילות כדי להשאיר את זה מחוץ למרחב הזוגי שלי מעתה והלאה, ואני גם עושה עבודה מולם בנושא.

דבר נוסף שאמרתי הוא שאני מבינה בצורה מאד עמוקה שאין דחייה בעולם, ושאין צורך גם בפחד מזה. הרבה זמן פחדתי לדחות אנשים וגם להידחות, וזה היה חלק עמוק מהפצע ההדדי שלנו בקשר הזה. תמיד אמרתי שזוגיות אוהבת אפשר לעשות כמעט עם כל אחד, וזה עניין של סטייט אוף מיינד, אבל עכשיו אני מבינה שזה לא לגמרי ככה, ואני מתאמנת חזק ובאופן יומיומי על בחירות מהסוג הזה, על להעז להגיד לגבר "אתה חתיך וחכם וחמוד ויש בינינו מלא חיבור, ובכל זאת- אתה לא האחד שלי, ואני יודעת את זה, הבטן שלי יודעת את זה עמוק עמוק ואני מאמינה לה והיא לא טועה אף פעם, אז בהצלחה לשנינו! ביי!"

שיתפתי אותו ששיחקתי בהכרויות בימים אלו, לא כי דחוף לי להכיר גבר (ממש לא), אלא כי חשוב לי להניע את האנרגיות ולהטמיע את השינויים שאני עוברת במציאות. ממש לנעוץ אותם. מה שקרה לי בזוגיות הזו כבר לא יקרה לי שוב לעולם. אני מפתחת אלרגיה לדברים מן הסוג הזה, וככה בעיני ראוי שאנשים יעשו. החיים והאהבה יקרים מכדי שנבזבז אותם ככה, ונקום כל בוקר ונלך לישון כל לילה בדמעות.

ובאופן מדהים אני עוברת לכתוב עכשיו על אבא שלי, שאתמול עשיתי איתו שיחת עומק על אותו הקו בדיוק. אותו הסיבוב בספירלה רק מזווית טיפה אחרת. התלבטתי רבות בימים האחרונים אם ואיך להביא מולו את הדברים. חלק מהטראומה של החיים שלי זה שכל החיים הייתי בינהם ולהתערב עשה לי רע, אז שאלתי את עצמי איך כן נכון בכל זאת להביא את "המכה האחרונה" לפני שאני עוזבת לגמרי את החרא הזה ופורשת כנפיים אל קשר שנקי מזה באמת. גלגלתי הרבה את המחשבות במוחי, חשבתי אולי לכתוב לכל אחד מהוריי מכתב, אבל בסוף זה התגלגל באופן טבעי בדיבור.

וגם אבא, כמוך, אמר לי בסוף, אחרי אינסוף תירוצים ומגננות- "קשה להשתנות". קיבלתי את מבוקשי גם כאן. שני הגברים היקרים לי כל כך- אבא שלי, ואתה, אהובי (לשעבר?)- ששחזרתי מולו שמץ מן הטראומה. שניכם עומדים מולי ואומרים לי את האמת- שפשוט קשה לכם להשתנות, ולי יורדת אבן ענקית מהלב כשאני רואה מולי גבר מודה באמת, בקושי שלו, בכאב שלו. ישר יש בי יותר חמלה, אבל גם לא אינסופית. אמרתי לאבא- נכון, קשה להשתנות וחשוב להכיר בזה. הוא פתח בפניי שוב את הטראומה הדורית, ואמר שבעצם זה לא רק דור אחד או שניים לפניו, אלא *כל* הדורות שהיו לפניו, כולם חיו בזוגיות רעילה. הלך הרוח היה- "אם בעלך לא מרביץ לך אז תגידי תודה כי זכית". זהו. יותר מזה היה נחשב פריווילגיה... ואבא אומר- זה במח העצם. לך תוציא את זה... לך תגייס מספיק כוח להדוף.

ואני, באומץ רב, עונה לאבא- נכון, זה קשה להשתנות, וגם אני כמו הרבה מדורי שוברת שלשלאות של דורות, גם אני יודעת כמה זה קשה. גם לי זה לא קל. ועדיין- אסור שזה יהפוך לתירוצים!!! החיים יקרים מדי. האהבה יקרה מדי. אסור.

אבא משתף איך כל החיים הוא ואחיו תפסו את הצד של אמא, כי אביו היה שתקן ורק אמא הייתה משתפת... ורק אחרי שאביו נפטר ואימו נשארה לבדה- פתאום נזכרה בערגה שהיה בעצם איש טוב... אמרתי לו- זה סיפור רומנטי ונחמד, אבל אני לא קונה את זה. זה תמיד ככה בקשרים קשים או רעילים. זה לא שאין אהבה. היא ישנה... וזה לא שאין רצון או התאמצות לתקן, וכל כך הרבה רצון להתלות על טיפת הנזלת הקטנה האחרונה שעוד משאירה את הקשר קיים, להתנחם בה ולהגיד- הנה, השבוע הוא דווקא השתדל יותר... הנה, אנחנו קצת יותר טוב... אבל לא. צריך יותר מזה, ואני באתי להגשים אהבה כמו שאף אחד מהדורות לפניי לא הגשים.

אמרתי לו שאני מבינה עכשיו כמה כל החיים הוא הלביש עלי את סיפור החיים שלו עצמו. כל הזמן אמר לי "את תופסת את הצד של אמא" ולא הבנתי מה זה המילים האלו, מאיפה הן באות, עד ששמעתי שזה הסיפור שלו עצמו. הוא תפס את הצד של אמא... אבל אני לא. אני אמרתי לו- אני תופסת את הצד של כולם, שלי, שלך, של אמא. אני רוצה שלכולנו יהיה טוב.

אני יודעת מי אתה!!! אני יודעת שאתה איש טוב, אני מעריכה אותך, אתה יודע כמה אני אוהבת אותך, ואני רוצה להיות איתך כנה ולהגיד לך שאני מפחדת מהיום שבו אתה תלך מן העולם, ואני אצטרך לזכור את הביוגרפיה שלך עם הכתם הזה, עם זה שהתעללת באמא שלי כל החיים. אמרתי את זה ככה, בלי לייפות, וחזרתי שוב ושוב- זה קשה לשנות, אבל אפשר, וצריך להתאמץ על זה. לרכך עוד ועוד. אני מאמינה לך, אני יודעת כמה קשה לך, ועדיין- אין לנו תירוצים. אין סיבה שיהיו. זה לטובת כולנו.

ובתוך השיחה הזו שנשזרה עם קודמתה, עם שני הגברים האהובים עלי כל כך, פתאום עברנו עם האוטו ליד בית הקפה ההוא, שלפני שנה או שנתיים עצרנו בו רנדומלית, אני ואבא, והוא סיפר לי על הלילה ההוא שאביו שלו הרביץ לאימו ורק הוא מכל האחים ראה, וכמה זה צילק אותו... הוא סיפר לי אז ולא האמנתי למשמע אוזניי. לא האמנתי שהוא מספר לי את הסיפור שלי. שאלתי אותו אז בבית הקפה אם הוא זוכר שגם לי היה לילה כזה, איתו ועם אמא. הוא לא זכר. אמרתי לו- גם אותי זה צילק. גם אני לא יכולה לשכוח מזה. והנה- שוב, אנחנו עוברים ליד בית הקפה הזה, אחרי השיחה הזו, והוא אומר- היי, זה איפה שישבנו אז, רוצה שנשב לקפה?

ואני אומרת לו כמה זה לא מקרי שעברנו כאן דווקא עכשיו. שהשארנו שם אז רסיס נשמה ועכשיו חזרנו לאסוף אותו. שאלתי- אתה זוכר על מה דיברנו שם, בבית הקפה? הוא (שוב) לא זכר. הזכרתי לו. אמרתי לו- אתה סיפרת לי על הלילה ההוא, שאבא שלך הרביץ לאמא שלך, וכמה זה צילק אותך ולא יכולת לשכוח. הוא אמר "כן, זה קרה". אמרתי "כן, ואז אני הזכרתי לך שגם לי זה קרה, איתך, ועכשיו חזרנו לאסוף את הרסיס שהשארנו כאן".

וזהו, ככה, חזרנו הביתה... לא בשתיקה, לא בכאב, אלא בתחושת שחרור. השיחה גלשה לנושאים אחרים, נעימים יותר... זו פעם ראשונה שאני מרגישה שדיברנו על הדברים בכנות, ולא מתוך מאבק ומגננות. אני אוהבת אתכם, גברים שלי, ומאמינה שאפשר לשנות. אני לא אומרת את זה כדי להציל זוגיות כזו או אחרת, אלא פשוט כנקודת מוצא. אפשר ורצוי וזה קורה. כשאני מורידה עדכון גרסה לעצמי- הגרסה הקודמת הופכת ללא נגישה יותר. זו הדרך לריפוי.

אני לא אומרת שלא אשחזר לעולם שום דפוס, ברור שזה קורה ויקרה ויש דברים שממשיכים לפגוש ועוברים דרכם עוד ועוד סיבובים- אבל כשמסכימים להישיר מבט, הסיפור הוא כבר אחר לגמרי.

 

בגזרת העדכונים היבשים-

זה החודש הכי עמוס שהיה לי מזה שנים. ביקשתי בחודש הקודם להכפיל את ההכנסה שלי באופן מיידי על מנת להגיע למליון הראשון שלי בכך ובכך זמן. לא ידעתי איך זה יקרה ובטח שלא ידעתי שזה יקרה כל כך מהר אבל זה קרה. אני מאד עייפה ושואלת את עצמי איך להמשיך מכאן. אני חושבת שלא צריכה לקבל עוד מטופלים. אולי רק אחד או שניים אחרונים. חושבת שרוצה לעבוד על איזשהו מוצר דיגיטלי (או לא דיגיטלי), אבל מוצר אחד (בתור התחלה) שיהיה מוכן ויכניס לי ממכירות פה ושם. לשחרר קצת את המשוואה של זמן=כסף. חוץ מזה אני מתפתחת בהרבה מישורים, וזקוקה לשיאצו טוב. אה וגם יש לי כרטיסי טיסה עם אשתי אהובתי חברתי הטובה ביותר- נסע להרי הטטרה.

זהו בינתיים.