שלוש שש שש אפס חמש

מאד קשה לשבת לכתוב בתקופות כאלו. מה זה אומר כאלו? גם הרבה כאב, וגם מעט זמן. השילוב האולטימטיבי לגרום לי לדחות את מלאכת הכתיבה. ובכל זאת- חוק זה חוק, עוגן זה עוגן. זו נאמנות. הבלוג כאן בשבילי ואני כאן בשבילו, והנני. כותבת. עבר מעט חודש מאז שעזבת את הבית. הכל מעורפל. מרגיש כמו טריפ. לא כל כך זוכרת מה ואיך קרה מתי. לא זוכרת מתי הפסקתי לבכות, מתי חזרתי לישון. השינה דווקא הפתיעה אותי יחסית לטובה. אחרי שנים של האבקות עם הפחד הזה סוף סוף לא נותרו לי ברירות והמציאות עימתה אותי עם זה. הייתי מותשת מכדי לפחד. זה קטע כזה שאני מגלה לאחרונה- שיש גבול לכל תעלול. כשעצובים או עייפים מדי הפחד יכול ללכת להזדיין. אז ישנתי. קבענו זמנים מוגדרים לדבר בהם. זה היה רעיון שלך, מתוך החשש שהעליתי לזליגות מסוימות. זה היה רעיון מוצלח וזה גרם לי להזכר שכשאתה רוצה אתה יכול גם להיות חכם ורגיש ביחסים, ולא רק נכה רגשית. זה תומך אותי, הקונסטלציה הזו של הדיבורים הסדורים והתחומים. זה מאפשר עוד לעבד מה שמבקש, להניע שאריות אנרגטיות, לא לחתוך בברוטליות. בכל זאת- יש אהבה. לא ברור מה יעודה וצורתה, אבל היא ישנה. ולגבי הנכות ה...