אתמול התקלחתי. וזה לא מובן מאליו.

אבל אל תמהרו לשמוח. זה לא אומר שום דבר על שינוי במצברוח שלי.
אז המינון שלי עלה ואני מחליפה פסיכולוגית כי עם הקודמת לא הולך. וממש מחר יש לי פגישה עם הפסיכולוג החדש.
מה שחבל זה שדווקא בימים הכי גרועים פתאום נגמרו לי הכדורים, והיינו בטוחים שיש עוד בבית ומסתבר שלא,
אז כבר יומיים-שלושה אני לוקחת הרבה פחות ממה שאני צריכה.
מחר גם אמא תראה לי את זאת שהולכת למות, כנראה כדי לנסות להבהיל אותי, כדי שאני אפסיק לחשוב על שומן כל היום.
1.68, 30 קילו. עור ועצמות היא אומרת לי, ואני מתרגשת לקראת לראות את הטינספריישן החדש שלי, מעט בשר ודם,
שתופסים מאוד קצת מקום שם במחלקה, מחוברים לכלמני מכשירים מוזרים, מסרבים לחיות.
זה כאילו נשמע קצת מפחיד, אבל אין לכם סיבה ל.
אני שמנה מתמיד וגם אם אצום שבוע לא יקרה לי כלום כי יש לי מספיק מאגרי שומן בגוף. ואני לא מדמיינת,
אפילו ההורים שדואגים לי כל כך, כבר אומרים לי "עכשיו זה מספיק."
"למה את אוכלת את זה עכשיו?" "כמה את יכולה?" "די. אכלת כבר מספיק."
וגם המשקל מוכיח את זה. מספר גדול מתמיד. ומפחיד מתמיד. ומגעיל.
אני שמנה כמו שאתם אוהבים אותי. איזה כיף, הא? עאלק.
 
בימים האחרונים אני שוב מוצאת את עצמי פתאום במקומות הזויים בלי שום סיבה וידיעה למה אני שם ואיך הגעתי.
בשטחים נידחים בין עצים, הולכת אחורה, מסתכלת לכל הכיוונים אבודה לגמרי. מפוחדת. נושמת בקושי.
זה כבר השלב שאחרי הבכי, ומרוב נסיונות נואשים לנשום כבר התמלא לי כל הגוף בפד"ח ואני לא מרגישה את עצמי ואני רואה שחור.
כל הגוף נמלים. הוא נרדם לי. בעיקר הפנים.
ואז אני מתיישבת. כפופה מאוד, מחבקת את הברכיים של עצמי חזק חזק, זזה קדימה ואחורה בצורה מוזרה כמו דתי באמצע תפילה, ומתישהו זה נרגע ואני חוזרת הביתה.
וככה כבר כמה פעמים. מפחדת למות בטעות או להרוג. מפחדת לאבד שליטה.
מה קורה לי?
 
כבר לא מחוברת לאף אחד כמעט. אנשים מדברים איתי על אהבות וריגושים ובגדים ודברים טיפשיים... מה זה בכלל? למה רק אני לא נדלקת על אף אחד? אני כזאת שונה, אלוהים. וכלום לא מצחיק, וכלום לא מלהיב. היחידות שנשארו לי באמת הן גל ואחותי הגדולה.
איתן זה באמת.
 
זה יהיה כל כך דבילי אם מישהו יעלב עכשיו. אבל דוגרי, מי שמכיר אותי ונעלב עכשיו שהוא לא הוזכר פה,
 תחשבו לשניה. רק לשניה. זה אמיתי בכלל?
אתם בכלל מכירים אותי?
אני בכלל מדברת איתכם?
אני מקשיבה לכם כשאתם מדברים אלי, או סתם שומעת [וגם זה בקושי.] ?
 
נשמע כמו הפוסטים המאוסים סטייל 'אף אחד לא מבין אותי', אבל זה פאקינג לא.
ועכשיו אני אלך לאכול, כדי שהצבועים עם השפם יהיו שמחים, כשאני משמינה ומתייאשת.
 
צהריים טובים.