מכתבים מאנוסה
לשמוליק
מה לכל הרוחות עבר לך בראש כשהחלטת להגיע אלי הביתה, בעודי, תלמידת כיתה ז', יושבת בשיעור מדעים בבית הספר? שלחת לי הודעה באייסיקיו "אני בבית שלך". נבהלתי מאוד. יצאתי באמצע השיעור, אמרתי למורה שאני חייבת ללכת ורצתי הביתה.
כשהגעתי ישבת בסלון כמו בוס ואמא שלי הגישה לך טוסט וקפה. מיותר לציין שזו הפעם הראשונה שראתה אותך ולא הבינה מה פשר הביקור. היית בן 32 מינימום. אני הייתי 13. איך בכלל העזת לבקש מאמא שלי טוסט וקפה, כשידעת שאתה הולך לעשות מעשה שלא יעשה? או שזאת הייתה חלק מהטקטיקה?
נכנסנו לחדר שלי. אני תמיד הייתי ילדה מנומסת. לא חשבתי לרגע לסלק אורח, גם אם כפה עצמו עלי. הדבקת אותי לקיר עם הגוף המסיבי שלך. לא יכולתי לזוז. קירבת את הפנים שלך קרוב קרוב אל שלי והתחלת לדבר, נתת לי נאום על כך שאלו עם הפגמים הם היפים ביותר או משהו. זה לא היה לי נעים, שהגוף שלך נוגע בשלי. שהפעלת לחץ פיזי. לא חשבתי לרגע להגיד משהו בנושא. אני בטוחה ששמת לב שלא נעים לי.
אחר כך היה לי שיעור אורגנית ואתה ישבת ובהית בי במשך כל השיעור. לא חשבת ללכת הביתה. לא חשבתי לסלק אותך. גם אמא לא חשבה, כנראה לא רצתה לגרום לי להרגיש מבוכה או תחושה רעה על כך שמסלקת את אורחי. יום אחד אפילו הרגשתי כעס כלפיה, היא שתמיד היו לה אינטואציות חדות כל כך, איך לא סילקה אותך? אבל היא בטוח לא אשמה. כל השיעור לא הצלחתי לנגן כמו שצריך בגלל הלחץ, ואחר כך יצאנו לסיבוב בחוץ, לא יודעת למה אפילו. בגינה שמתחת לבית ילדותי נישקת אותי. זו הנשיקה הראשונה שאי פעם קיבלתי מבחור. היה לה טעם של מוות. שמה כל פעמוני האזהרה התחילו לצלצל, כל אלו שעד כה התעלמתי מהם. הצלחתי. אמרתי לך ללכת. אמרת לי שאין לך איך ללכת, שאתה צריך כסף. אני ידעתי שיש לך ג'יפ, אבל כל כך רציתי שתלך אז עלינו הביתה ופתחתי את קופת החיסכון הקטנה שלי, הצבעונית עם הציורים של החיות ונתתי לך מה שהיה שם. לקחת את הכסף שחסכתי והלכת.
עכשיו תאמר לי בבקשה, למה? פשוט למה?
לאלון
אמנם כל הסיפור היה "בהסכמה" אבל איזו הסכמה כבר יכולה להיות לילדות בנות 14? איזו הבנה של הדברים? אף אחת מאיתנו לא ציפתה לערב כל כך מסריח וכולנו חזרנו הביתה שבורות. גם אתה, כמו שמוליק, היית בן 32 או 33, לא זוכרת. לקחת אותנו ברכב שלך וחשבנו שקצת נתמזמז. אני בכלל הייתי בקטע של בנות ודלוקה על שתי החברות שהיו איתי. נסענו לים וכל הדרך התחמקת ממשטרות והיית לחוץ נורא. חשבנו שזה בגלל שלילת רישיון אבל לימים אני חושבת לעצמי שזה בגלל שהיה לך באוטו סמים ושלוש קטינות. הגענו לים והשקת אותנו בוודקה בלי כוסות, ככה מהבקבוק. זאת הפעם הראשונה ששתיתי. אני אומרת "השקת" כי איזה שיקול דעת אתה חושב שיש לנערה בת 14 שבחיים לא שתתה? הייתי אמיצה, לא הטריד אותי הטעם. שתיתי המון. התעלפתי הרבה לפני שהספקת להוציא את החשיש. אני זוכרת מאוד במעומעם את הערב הזה. תמונות.
תמונה אחת שאני הולכת רק בתחתונים על החוף בלילה, החזה חשוף, המשקפיים הלכו לאיבוד. אני לא רואה דבר ואני אבודה. לא יודעת איפה החברים שבאתי איתם. מזהה בני אנוש. ניגשת אליהם קרוב קרוב וקולטת שהם זרים. חשה בושה ובורחת.
תמונה הבאה שאני זוכרת היא שאני שוכבת על החוף ומשתינה על עצמי וחושבת לעצמי שזה חם ונעים.
תמונה שלישית- אני שוכבת מתחת לפני הים עם עיניים פקוחות. לא מרגישה שזה שורף בעיניים. לא מרגישה דבר. שוכבת על החול ומסתכלת על המים שמכסים אותי לגמרי, חושבת כמה הם יפים מהזווית הזאת. כאן ככל הנראה טבעתי ואיבדתי הכרה לגמרי.
תמונה רביעית- אירה סוחבת אותי בין הסלעים ושואלת "את בסדר?" אני עונה לה "לא".
עכשיו חור שחור וגדול בזיכרון.
תמונה חמישית- בוקר. אני פוקחת עיניים ואור שואלת אותי "את יודעת איפה את נמצאת?" אני עונה "בים, לא?" ולא שמה לב כלל שאני מוקפת ב4 קירות, רצפה ובערך-תקרה. אני שוכבת על ריצפה מטונפת בבית נטוש בפתח תקווה ואין לי מושג איך הגעתי לשם. מביטה על עצמי- אני לבושה בתחתונים אחרים, בחזייה אדומה שלא לבשתי לפני כן, בחצאית מיני אדומה עם כוכבים. המוח שלי לא ממש מתפקד ובכל זאת עולה בי התהייה "מי לעזאזל הלביש עלי את הבגדים האלו?"
אתה לא שם. רק אור. יש אווירה קשה באוויר. אני שואלת שאלות, מרגישה פיזית רע מאוד. איפה אלון, איפה אירה, איך הגעתי לכאן... היית בחוץ, באוטו. טרחת להחזיר אותנו הביתה, כמה נחמד מצידך. הגעתי לעיר מגוריי בלי משקפיים, לבושה כמו זונה ומטונפת לגמרי, מסריחה, מלאה בחול. מבקשת מאור להכנס אליה הביתה להתקלח ולהלוות ממנה בגדים קצת פחות חשופים, כי אין מצב שאני נכנסת הביתה ככה. אור מסכימה. בדרך אנחנו עוצרות שוב ושוב כי אני לא מצליחה לעמוד ויש לי בחילה נוראית. נכנסת. מתקלחת. אור משאילה לי מכנס ורוד וחולצה ירוקה. חוזרת הביתה. אמא שואלת איפה המשקפיים. די ברור שמשהו דפוק עבר עלי. מפליצה סיפור על זה שסבתא של אירה בטעות דרכה עליהם ואז זרקה אותם לפח.
מעבירה כמה ימים במיטה עם הקאות מטורפות. הזכרון שלי מעומעם גם מהימים האלו.
עכשיו תגיד לי בבקשה, אלון, זה היה שווה? לשפשף את הזין שלך היה שווה את זה שכמעט איבדתי את החיים שלי? אם היו מגלים אותי דקה או שתיים מאוחר יותר שמה מתחת למים כבר לא הייתי כאן היום. אתה, דרך אגב, היית עסוק בלקבל מציצה באותו זמן, כך סיפרו לי בדיעבד, ווואלה על הזיןןןן שלך שנתת סמים הרגע לילדה והיא טבעה בים.
אם היית לך בת, וככה היו עושים לה, מה היית רוצה לעשות לבחור הזה? נכון שלא היית משאיר אותו חי?
לג'ניה
כשנעלת אותי בחדר שלך ולא הסכמת לפתוח את הדלת עד שאתן לך לראות את הציצים שלי ולנשק אותי, מה זה היה שם בדיוק? שיטת מצליח? כי הצלחת. כי נשארתי נחמדה ומנומסת גם בגיל ההתבגרות. איך לא נתתי לך מכות? הייתי צריכה לשבור אותך לחתיכות וגם את הדלת.
לשחף
אמנם שכבנו בהסכמה וברצון משותף, אבל לא צפיתי שתוך כדי האקט הוא יהפך לאלים, וכשאמרתי שוב ושוב ש"די" וש"כואב לי" והתעלמת והמשכת, שמה ככל הנראה הייתי צריכה לוותר על כל שמץ של נחמדות ולקום, לתת לך איזו חבטה טובה בראש, להזמין מונית ולנסוע הביתה. אני מקווה שהיום אתה מתנהג יותר בכבוד למי שאיתך במיטה.
ל**** [זה שביקש ממני פעם לא להזכיר את שמו בבלוג, ובטח בהקשר הזה זה אפילו יותר מטריד.. אז בסדר. אכבד..]
לעיתים בזמן סקס או גם אוראלי, הייתי מאבדת את החשק או מתעייפת. היית עושה לי פרצופים ומתלונן על כאב ביצים, יעני "תסיימי את העבודה". אני מקווה שהיום אתה מבין שהעיקר באהבה זה לא אורגזמה, ושחשק יכול להעלם באמצע, ואם האקט ממשיך או שמפעילים לחץ פסיכולוגי כלשהו של "אני אסבול אם זה לא ימשיך" זה יוצר חרא של תחושה. שוב, גם אני לא ידעתי לשים את הגבול, אבל סתם, שתדע. יש דברים יותר חשובים מאורגזמה, וכאב לב יותר כואב מכאב ביצים.
לאריאל
אתה, בכלל קשה לצפות שדבר כזה יבוא ממך, כי הקול שלך כזה עדין ואתה כזה נחמד והיפי ויעני רגיש. באת אלי הביתה והייתי מאוד מבולבלת ולא צלולה מבחינה מחשבתית ורגשית. הסברתי לך את המצב. שלחת ידיים אל הגוף שלי. עצרתי אותך למרות שזה קשה לי מאוד. אמרתי לך שאני לא רוצה היום, שאני מבולבלת וזה לא מתאים. אמרת בסדר. המשכנו לדבר. אחרי 5 דקות שוב. ושוב עצרתי אותך. ושוב ושוב ושוב. אחר כך עישנו מה שכמובן עשה אותי לעוד יותר לא צלולה כי זה היה בתקופה של חוסר שפיות מוחלט גם ככה. שוב שלחת ידיים. שוב עצרתי. בכיתי. אמרתי לך שכל מה שאני רוצה זה רק חיבוק. פתחתי את ליבי ובכיתי כל כך... הייתי כנה לגמרי. הגיע הלילה. שאלת אם להשאר לישון. אני הייתי בהתקף חרדה גמור נטו מהעובדה שניסית לגעת בי כל הערב למרות שניסיתי שוב ושוב בכוחותיי הדלים לעצור אותך. באופן אבסורדי ביותר הייתי כל כך חרדה שפחדתי להשאר לבד, ועדיין, הייתי זקוקה מאוד לחיבוק. אמרתי לך שאתה מוזמן להשאר רק אם תצליח לשמור על הידיים שלך הרחק ממני. הבטחת. נכנסנו למיטה. התחלתי להתנמנם. השחלת את הזין. לא היה בכוחי לעצור. נאלמתי, כמו תמיד. זה היה קצר מאוד ולפני שהספקתי להבין מה קורה גמרת בתוכי. יצאת. לא בדיוק הבנתי מה קרה, רק בערך. שאלתי אותך "למה?" ו[שוב, מאוחר מדי] אמרתי לך ללכת.
בוקר למחרת קיבלתי ממך אס אמ אס "היה לי מאוד מיוחד איתך אתמול", אז אני מבינה שאתה לא אונס כל יום, ואתמול זה היה מקרה מיוחד... למה אריאל? למה לא הקשבת לי? למה התעלמת שוב ושוב מהבקשות שלי? מהמצוקה שלי? בשארית שפיותי ניסיתי להסביר לך את הקושי שאני חווה. איך יכולת? ואם לא הייתי מוצאת כוחות נפש ללכת ולקנות פוסטינור והייתי נכנסת להריון? איך היית מרגיש? אתה אידיוט או מה? לעזאזל. זה קשה לתפוס. ריחמתי עליך כי יש לך כזו חזות נחמדה ואתה הכי "לא הטיפוס" אבל מסתבר שלפחות 90 אחוז הם הטיפוס. אמרתי לעצמי שאתה מסכן, שאתה קורבן בדיוק כמוני לתרבות דפוקה שמחנכת למיניות מעוותת. אמרתי לעצמי שאולי זה בגלל שאתה דתל"ש. הייתי נחמדה אליך וכזה "כן אחי לא רוצה להיות בוטה או להכאיב לך מדי אבל וואלה... אנסת. " ושמרתי איתך על קשר ועודדתי אותך כשהיית עצוב. זין. זה ממש מעוות. קשה לי לחשוב עכשיו.
כמה רציתי להיות אהובה. שיקבלו אותי.
כשהייתי בת 14 חשבתי שלאבד את הבתולין זה כרטיס כניסה למועדון המגניבים. אז איבדתי אותם, לא בכיף ולא בשמחה, ורצתי לספר לך, חברתי המקובלת ממני עם העיניים הכחולות והשיער הבהיר, הגולש, וענית לי "אני מבינה שהפכת לשרמוטה" וקרס עלי עולמי. כל מה שרציתי זה שיקבלו אותי. הכל יצא הפוך ועכשיו אני שרמוטה.
זה שיר שהיה בפוסט הקודם, אבל החלטתי להעביר אותו לכאן. בפעם הראשונה שמעתי את השיר הזה כששלחה לי אותו בלוגרית שהכרתי כאן בישרא לפני כ13 שנים. קראו לה רעות והיא הייתה בתהליך חזרה בתשובה. נפגעת של אונס קבוצתי קשה שחזר על עצמו. הקשר נותק ואני לא יודעת איפה היא היום, אבל בזמנו היא הייתה משמעותית לי ונגעה בליבי, והייתה שומרת עלי דרך התכתבויות כדי שלא אפגע בעצמי, אז אני מקדישה אותו לה היכן שלא תהיה ולכל אדם אחר שמרגיש עכשיו שהוא זקוק להקדשה של שיר.
תגובות
הוסף רשומת תגובה