כתבתי אתמול פוסט והוא נמחק. זה היה ממש מבאס. גם ככה הוא היה פוסט על רגל אחת, ושונה באופיו מהפוסטים שאני כותבת תמיד, ועכשיו לנסות לכתוב אותו בפעם השניה מרגיש לי כאילו זה יצמצם אותו אפילו יותר. לא משנה. ננסה בקצרה כי זה היום האחרון של נובמבר וחשוב לי לעדכן לפחות פעם בחודש.
 
מה היה בחודש הזה?
בחציו הראשון היה לי כ"כ הרבה זמן פנוי וכ"כ מעט עשיה שהתחילו להתגנב למוחי מחשבות אובדניות עקב תחושת חוסר תכלית עמוקה וריק. לא יצאתי מהבית ולא ראיתי אנשים. שכחתי איך מדברים והתנתקתי ממש מהעולם. לאחרונה זה קורה יותר ויותר, שאני מסתכלת בלוח שנה ומבינה שהפעם האחרונה שיצאתי מהבית הייתה, ובכן... מזמן. זה עושה לי רע מאד. מי היה מאמין שאפשר לצהול משמחה כשנכנסת איזו משימה חדשה מהעבודה. אני שמה לב שזה משהו שמאד קשה לא רק לי למנן בו, אלא לאנושות כולה. איכשהו ישנה נטייה לעבוד יותר מדי או פחות מדי. מאד קשה להגיע למינון המדויק של עשייה שבאמת תומך, שמספיק מרגיש כמו הגשמה ומספיק מספק פרנסה או עניין כלשהו, תחושה שאתה חלק, שאתה משמעותי, ומצד שני לא זולל את כל הזמן והחיים והחשק והכח לדברים אחרים.
 
גם חליתי בקורונה וזה השבית אותי לשבוע וחצי בערך. עדיין יש לי שאריות עייפות וכאבים בבלוטות בבית שחי שאכלתי סרט שאולי הם סרטן או רגישות לדאודורנט. את חווית הקורונה אגדיר כ"חוויה מפרקת". בלילה שהיא הגיעה הרגשתי בנפרד כל תא ותא בגופי, ואיך הוא כואב, ומה הסטוריית הכאב שלו, ומתי זה עובר את הגבול לא רק ברמה הפיזית. בכל הרמות כולן. קשה להסביר. אולי זה השתלב בהזיות הלילה עם החום שעלה. בלילה הבא הרגשתי שאני לומדת הכל מחדש, כולל, למשל, להבדיל בין צבעים.
 
המחלה הלא צפויה גרמה לי לא לגעת בציור שלי הרבה זמן, ועכשיו אני כבר קרובה לדד ליין. יש לי שבועיים לסיים ואני די רחוקה משם אבל איכשהו מצאתי שלוות נפש מול זה, ויותר נשימה והעזה להתייחס אליו כאל מה שהוא באמת- מגרש משחקים, נסיונות ולמידה, ולא משהו שצריך להוכיח משהו או לעמוד בסטנדרט כלשהו. בקטע הזה נראה לי שאני ואהובי דומים.
 
לכבוד יום הולדתו הקרב קבעתי עם מפיק מוזיקלי שיקליט אותו. אני מאד מקווה שזה ילך טוב. אני שמה לב שאני מאד אוהבת לתמוך באמנים שאני מאמינה במה שהם עושים ורואה היכן הם נתקעים, ואני מבינה שכנראה בסתר ליבי מקווה לתמיכה דומה. בימים אלו אני מנסה להבין יותר טוב מה יכול לתמוך בי בעולם החיצון (כי המסע הפנימי- קל לי יותר לראותו).
 
אני כן מבינה שחשוב לי מאד להרגיש אהובה, לא רק במערכת היחסים הזוגית שלי, אלא גם מהחברים, מהמשפחה... באופן כללי להרגיש אהובה בעולם הזה. איכשהו זה לא מובן לי מאליו. לפעמים אני תוהה למה גדלתי כה עצובה ואין לי הרבה תשובות. לפעמים, כמו בימים אלו, אין לי ברירה אלא לקרוא לילד בשמו ולהגיד שהדיכאון באיזושהי רמה תמיד שם. גם השמחה שם, הפשטות והשטות. לפעמים אני הכי שמחה בעולם על החופש המוחלט הזה ולפעמים אני מרגישה כל כך כלואה- בבית הזה, במוח הזה. כיף לקום בבוקר של הוסת ולהיות מסוגלת לבטל את כל התוכניות. כיף לקום בבוקר חורפי ולצאת לחפש פטריות בספונטניות, אבל פחות כיף שכל שיחת טלפון היא משימה עצומה כאילו מינימום עלי לצוד ממותה לבדי, וכל יציאה מהבית דורשת אחר כך מנוחה רבה, וכל אי יציאה מהבית גוררת אחר כך חרדות שמתגברות וצורך ללמוד הכל מחדש, להתגמגם מחדש לתוך החוויה האנושית של הביחד.
 
התחיל קורס פוטותרפיה ובשלב מסוים קצת התחרטתי שנרשמתי אבל עכשיו אני שמחה על כך. זה עצוב לי להתייחס למה שאני עושה כמעין קייטנה/ חוג/ אשפוז יום, אבל מה לעשות. זה חלק משמעותי מהתפקיד של הדבר הזה בחיי כרגע: שיהיה לאן לצאת, להתערבב עם בני אדם, לקבל מחמאות על הבגדים שלי (זה עונג של ממש עבורי).
 
מהדברים הנחמדים שבעודף הזמן שהיה לי- היה לי מספיק זמן להרהר ולעלות על חובות שיש לביטוח לאומי ומס הכנסה כלפי. זה משמח כי אפילו אם אני לא מכניסה עכשיו כסף מעבודה, לפחות יש תנועה מכיוונים אחרים. החוק הוא שכסף חייב להכנס. התזרים חייב להיות חיובי. אסור להוציא יותר משמכניסים. זה תמיד היה המשחק, כל החיים, אבל עכשיו כשיצאתי מהבית ההורים וגם אין לי עבודה זה נהיה מאתגר בטירוף. אם לפחות משרד השיכון החארות האלו היו מביאים לי את מה שאני זכאית לו זה אולי היה סוגר את הפינה ומאפשר להתקיים על יותר מעגבניה אחת ומלפפון אחד בשבוע. בסדר. לא אוהבת את סיפור המסכנות הזה. מעדיפה להתרכז באיך אני מתעשרת. זה יבוא. בכל מקרה בינתיים יש גם רגעים שלהיות משוגע נהיה משתלם. לרב המשכורת חרא אבל אם אתם מוגדרים כמאה אחוז אי כושר עבודה לצמיתות ואתם ביחסים סבבה עם ההורים שלכם אז כדאי שהם ידעו שמגיעות להם שתי נקודות זיכוי במס על הילד הדפוק שלהם גם אחרי שהוא עובר את גיל 18. סוף סוף משתלם לגדל חייזרים. מרב חוסר מוטיבציה לחיות נהייתי מומחית למיצוי זכויות.
 
דבר נוסף- עשיתי בדיקת התאמה לניתוח תיקון ראיה בלייזר ונחרדתי מהמסמך שמפרט את הסכנות. החלטתי לחזור לחלום הישן ברבאק ולתת לעצמי הזדמנות לתיקון ראיה באופן טבעי. אם אצליח אפילו חלקית אהיה גאה בעצמי מאד, ואם אעשה את הניתוח המזורגג ואסבול מנזק ארגיש האדם המטומטם בתבל, אז אופציה א' עדיפה.
 
ג'סיקה החתולה הייתה חולה השבוע והשתינה דם והקציפה מהפה אבל עכשיו היא יותר טוב. בניתי לה מיטה וקניתי לה שמיכות ורודות בחנות יד שניה ומאז היא מתכרבלת בתוכן כמעט כל הזמן. אולי גם לה חשוב בעיקר להרגיש אהובה.
 
זהו בערך. שעת צהריים עכשיו אז אלך לאכול ולראות קטנטנות. התחלתי את עונה שישית ואני לא יכולה לסבול את צ'יצה הדמות המחורבנת הזאת. הלוואי שהייתי מוצאת תוכניות לגילי בספרדית, אבל עדיין אני מוצאת נחמה גם בתכנים תינוקיים ובוכה מהתרגשות בכל השירים.