פוחלצים ואהבות
בדרך כלל אני מקפידה לכתוב כל חודש מעין סיכום דברים משמעותיים שקרו. החודש הזה עומד להסתיים וקרו בו כל כך הרבה דברים ואולי דווקא בגלל זה לא התפניתי לכתוב. גם היום, ביום האחרון של החודש, כשהכנתי את עצמי שזה יום כתיבה, עדיין דחיתי את זה לסוף סדרי העדיפויות שלי. כנראה שהתעייפתי לנסות לעבד או להבין או לשים במילים, או בכלל- לפגוש. לפגוש מה שקורה עכשיו.
חרדות עמוקות סביב הזוגיות שלנו עלו, ומתוך זה נבירה אין סופית בין אינספור הכיוונים והפנים שיש לדבר הזה, וגם הבחנה חשובה בין מה בכלל קיים ומה לא. חשבתי שקיימתי עם עצמי כבר מספיק שיחות בנוגע לחרדה שלי לחסל את הטוב בחיי (וחשבתי שהקטע הזה של "השד הטוב השד הרע" עובר מתישהו). כשהייתי קטנה פחדתי שארצח את הכלבה והתוכי. כשגדלתי ועבדתי בתחום החינוך פחדתי שאפגע בצורה אלימה או מינית בילדים. לפעמים דמיינתי את הדברים גם מתחסלים מעצמם- אהוביי מתרסקים במדרגות, נדרסים, או נפגעים באסונות רנדומליים ולא הגיוניים כלל. כשגדלתי קצת הגעתי לאיזו הבנה שדווקא כשמגיעה החרדה הזו, בדבר אחד אני יכולה להיות בטוחה: שאני לא רעה, ואני לא באמת רוצה או מסוגלת או מתכוונת אי פעם לפגוע באהוביי. למעשה זה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו, מה שאומר שאני פשוט ממש אוהבת אותם. זה סיכום הדברים. והנה, מסתבר שהסיכום הזה שווה לתחת, ועדיין כשדברים טובים וגדולים קורים בחיי אני פוחדת לחרבש הכל, או לא להבדיל בין טוב לרע, להתייחס למשהו טוב כאילו הוא רע ולהשמידו. שיתפתי אפילו את אהובי עצמו, והוא בשיא הפשטות אמר לי- זה בסדר לשאול את השאלות שאת שואלת לגבי הזוגיות שלנו.
כל הקטע הטריקי הוא שבאמת מתרחשים דברים, ואני לא מדמיינת, ומצד שני המח שלי כן מאד קטסטרופלי ואני כן נוטה מאד לפרש לרעה לפעמים (הוא נכנס שקט הביתה למשל, אז אניח שאולי הוא עצוב או לא רוצה לחבק אותי עם סיבה אישית מסוימת). יש לי גם עניינים של פחד במקום הזה של להיות לא רצויה או לא אהובה. האמת שהעניינים האלו לא היו לי בעבר, אבל אחרי הקשר המשמעותי האחרון פיתחתי אלרגיה קשה לזה, ואולי אפילו תגובות טיפה פתולוגיות. אולי. אני שמה דגש על ה'אולי' כי חשוב לי מאד לא לפקפק בעצמי ובאינטואיציות שלי, אבל גם לא להפוך את מה שקיים למה שהוא לא.
זה מתחבר לי לעוד עניין. בכל הקשרים הקודמים שלי, אף פעם לא הייתי זו שנפרדת. תמיד נפרדו ממני. אם נפשט את התמונה העגומה, אפשר להגיד שהרגשתי שאני זו שעושים לה טובה ואוהבים אותה, וזה בכלל לא היה אופציה עבורי במח לקום וללכת. אבל יש לזה עוד צד, והוא פחות עצוב ומכוער. הצד האופטימי שפשוט רוצה לאהוב. הצד המתמסר, שיעשה הכל למען האהבה שלו. הצד שמאמין שאפשר לפתור כל דבר, לדבר על הכל, להגיע להבנות... אם רק רוצים. אז נשארתי ואכלתי חרא הרבה פעמים, אבל אחרי הקשר האחרון שאכלתי בו כל כך הרבה חרא ספציפית בנושא הזה, התחשלתי סוף סוף (רק טיפה). אני עדיין לא הבנאדם שיקום ויזרוק קשר לזבל על כל קושי ראשון שיעלה, אבל אני כן הבנאדם שישאל שאלות. אני כן מרשה לעצמי היום להגיד- אני לא מרגישה אהובה וזה לא רק שריטות שלי. אני מסוגלת להרגיש את הצד השני ואת חוסר הנוכחות שלו, את הספקות שלו, וזה כואב לי. ומותר שזה יכאב לי. ומותר לי לרצות יותר. ומגיע לי יותר. מגיע לי להרגיש נחשקת וסקסית וחכמה ויפה ורצויה. מגיע לי שיגידו לי את זה ויראו לי את זה במיליון דרכים שונות ומגוונות. ההוא הקודם כל שני וחמישי אמר לי בואי, לכי, יותר רחוק, יותר קרוב, רק רגע, מהזווית הזו ככה באלכסון, ככה שאני אוכל לזיין את השכנה שלי ולא לדבר איתך במשך שבועיים אבל עדיין תשארי החברה הכי טובה שלי+ טובות הנאה. זה היה נורא. נורא נורא נורא. זה היה כל כך פוגעני. זה לימד אותי בדרך הקשה למה לא חיים על פירורים של אהבה, ולא תולים קשר על חוטים של נזלת (אפילו אם אני בוכה יומם וליל, ואו-הו, יש לי הרבה נזלת).
להיות היום במקום הזה שבכלל שוקל אם הקשר מתאים לי או לא, אם הגבר שלי מיטיב עמי או לא, עוד לפני הכאב שבמחשבה "האם הוא רוצה אותי או לא" יש כאב מטורף במחשבה "האם אני בכלל רוצה אותו". זה כואב כי זה מהול ב30 שנה של שנאה עצמית, ושל חוסר אמונה שאני ראויה לבחור. של אמונה שמה שיבוא לי זה מה שאני צריכה לקחת, כי ככה, כי יא מגעילה, מי בכלל ירק לכיוונך.
מה שקרה לי בשבועיים האחרונים היה נורא. מעבר לשיחות קשות שרק אני יוזמת (ומאתגרות אותי עד כדי מלטדאונס) הייתי בחרדה תמידית. הרגשתי שאני מתנתקת. העיניים שלי פתוחות אבל אני לא רואה את מה שקיים מולן. אני לא רואה את המציאות, רק דמיונות. דמיונות מכוערים ומפחידים. דמיונות של כל מה שאני מפחדת ממנו אחד אחרי השני ובלופים: מה יהיה אם אחזור לבית הוריי, ואיך יהיה להפרד מג'סיקה החתולה, ואם הוא יבוא איתי או לא, ואם ילך אז לאן אני, ואם כאן אז מי איתי, ואם להוריי אז אוכל לשרוד את זה אולי חודש או חודשיים או שלושה כדי לחסוך קצת? אבל אם אני שם אוכל בכלל למצוא אהבה חדשה? ויותר מזה, אוכל לסבול לשוב לחיות בעננת האלימות והכאב ששוררת שם? לא לא. לא אוכל. אז מהתחלה. דמיון חדש. אולי סבתא תמות ואגור בדירה שלה? אולי בכלל אשלים את נעוריי האבודים ואלך אל העיר הגדולה ואזכר שיש אנשים בני גילי, והם יפים וצעירים ולבושים היטב? אולי ואולי ואולי, והלב לא שקט והעיניים לא רואות.
ואולי בכלל נמצא לנו בית חדש? ונתגבר על מה שמושך אותנו מטה? והוא יראה שמה שמושך אותי מטה זה גם מה שאותו? ולהתרומם מעל השגרה המשמימה או לבחור לחיות אחרת זה רק בידיים שלנו, אבל אולי גם נגלה שהחלומות שלנו שונים מדי. שהוא רוצה להמשיך להסתובב לנצח חסר כל רכוש שיכביד עליו, ואני אבנה לי מבצר, ארמון, ואשתול עץ ואזדקן תחתיו ואיתו בנחת. ואולי בכלל התחושה שרכוש מכביד עליו היא חרדה להתמסר אחרי שנכווה פעם אחת? ואולי הוא כמו כל הגברים, לא בשל בעצם? ואולי אין מה להתבשל, כי אין תשובה אחת נכונה, אבל אולי גם גאד דמט יש דברים שאפשר לדעת מראש לגבי העולם הרגשי שלנו- כמו זה שאני יודעת שכשאמא תמות אני אצרח מכאב. דברים ברורים כאלו. ואולי אפשר לפחות רק להיום להגיד- "אני בוחר בך. אני שמח שאני כאן עכשיו. שאת לצידי". גם את זה לא שמעתי, ואני מאד מאד רוצה.
כל פעם שנדדתי אל החרדות והדמיונות תפסתי את עצמי על חם והחזרתי אותי ארצה. תליתי עוגנים בבוגנוויליות, בשלטי חוצות, באנשים זרים באוטובוסים, בציפור שנחשפת ונעלמת בשבריר שניה. על כל מה שסביבי נשענתי וכמו שהנוף בחלון מתחלף בקצב כשאתה בתנועה ככה החרדות כמו תמונה מסתובבת במכונת כביסה, לופלופלופלופ. נותר רק לנסות לישון.
אין דבר שמטלטל את עולמי הפנימי כמו קשיים בזוגיות. מסתבר שזה חדר הכושר שלי. שמה אני עושה את השרירים הכי גדולים בענייני גדילה והתפתחות. אני מבינה בימים אלו גם שזה חשוב לי ברמה מהותית. שממש ישבר לי הלב אם אני לא אמצא את הגבר שלי להזדקן איתו. שזה משהו שאני רוצה ומוכנה להשקיע בו המון, כמעט הכל. אני מוכנה לפגוש את האתגרים והפחדים הכי ענקיים שלי ולהעז לחיות בצורות חיים שלא דמיינתי, ואולי אפילו לא חלמתי, בשביל הסיכוי שיתגלה לי שביל חדש והוא יהיה יפה מאד, והוא יהיה ביחד.
לא מעניין אותי לעשות חתונה כי אני במילא ביישנית, אבל להגיד שלא הייתי רוצה שהגבר שלי יבוא בהצהרה? אולי אפילו יביא טבעת, כן, סמלית ובנאלית כמו שכולם מביאים, רק כדי להראות לי שהוא כאן כדי להשאר, לפחות ברצון, לפחות היום... ברור שאי אפשר לדעת מה יהיה, אבל גם כשנערה בת 16 עושה קעקוע ויום אחד משנה את דעתה, היא יכולה להזכר ברגע הבחירה ההוא בשמחה ולא בבוז, ולהגיד- הייתי כל כך שלמה עם מה שעשיתי, כי ידעתי שהוא יצרב בבשרי ולא יהיה ניתן לשינוי, ועדיין עשיתי אותו. ככה זה עם כל דבר שאנחנו עושים בחיים, רק שהאחרים אולי פחות מוחשיים וכתובים על הבשר. הם כתובים אולי בקצב השיערות הלבנות שיוצאות לנו על הראש, או בקמטי השמחה והעצב וההירהורים.
עכשיו הדולפין הזה מתחת למים. אני קוראת לזה דולפין כי ככה זה התנועות הזוגיות שלנו, יש את הגלים האלו כמו דולפין שפעם מעל המים ופעם מתחת. עכשיו אני נותנת למה שהיה לשקוע לתת המודע. היה לי מאד קשה להביא את עצמי לכתוב את הפוסט הזה אבל בכל זאת היה לי חשוב להביא את הדברים על הכתב. יש בי תקווה שהפעם הבאה שהדולפין הזה יתגלה תהיה אחרת, פחות כואבת, יותר בהירה, יותר בשיתוף פעולה, יותר קרובה.
חוץ מכל אלו אני יכולה לספר שהזירה שבחרתי בכל זאת להביא לנו מרפא דרכה היא דווקא זירת היצירה. כל פעם שאני שואלת אותו למה הוא לא מזיין אותי הוא עונה שבא לו למות אז איך ירצה לזיין. כמובן שיש בי את הפחד שיש בזה מידה של תירוץ. לא שיש לי ספק שבא לו למות אבל לשלוף את זה כל פעם מול הנושא הזוגי מרגיש קצת כמו הדרך הקלה לענות ולזרוק את הטיעונים שלי לזבל. כזה- "אל תצפי ממני לכלום". אבל דיי, גם בסרט הזה כבר הייתי, וזה לא שאני מצפה כי אני אישה שמצמידה אקדח לרקה. אני מצפה כי אנחנו שניים שחולקים מסע חיים, ואם בא לך למות אז האדוות של זה הן גם עלי, לא רק עליך. הן עלינו. אז יש לך אחריות לדאוג לשמחה שלך והיא אחריות כפולה. אני מבינה מתוך זה שכל אקט שאהובי יעשה כרגע בחייו כדי לשמח את עצמו הוא גם אקט של קירוב בינינו. באופן פרקטי (וזכרי יש לציין) הצעתי לו להצטרף אלי לדד ליין, ועד חנוכה ללדת יצירה חדשה. אני עובדת על ציור והוא על שיר. חשבתי שהוא ירצה אולי לעבוד על הספר שלו אבל פתאום שאלתי מה מעדיף וראיתי איך נוצצות לו העיניים בעניין השיר. אז זהו. אני מניחה לזה עכשיו ונותנת למלאכי היצירה לעשות את שלהם, להחזיר לנו קצת חיות, קצת תשוקה. תשוקה לחיים, לא אחד לשני. תשוקה לחיים זה מספיק ומשם נולדת גם התשוקה המינית והזוגית.
חוץ מזה גם אספר שהיינו בגיאורגיה והיה טיול נפלא. זה מדהים לגלות איך להשלף מהשגרה עשה לנו טוב. היינו צמודים אחד לתחת של השניה כל הזמן במשך שמונה ימים, ולא היה לנו רגע אחד של מתח או תחושה רעה. תמיד פשוט נעים, מצחיק, רגוע... תחושה שאנחנו פשוט באותו זרם, שני דגיגים באותו נהר שליו. עשינו קצת טרק וקצת חוויה עירונית, ליטפנו מיליון כלבים ואפילו מצאתי בסוף חנות יד שניה וחזרתי עם כמה מתנות לעצמי וגם כמה נוצות.
גם התחלתי עבודה חדשה כרכזת מחקר בנושא אוטיזם. זה מעולה כי זה רב הזמן מהבית ובשעות שנוחות לי, וזה גם בתחום שקרוב לליבי. אני מרגישה שניצחתי את המערכת כשיש לי טו-דו-ליסט שאני בונה לכל יום, ואני יכולה להחליט אם כתוב בה עבודה או לא, מתי וכמה. אני מאחלת לעצמי כל החיים את הגמישות הזו מבחינת המינונים, שמאפשרת לחקור בעדינות ולהתחבר למה שפאקינג בא לי לעשות ותומך אותי ברגע הזה.
אני מתקדמת בציור וזה נותן לי דלק גם ליצירות בתחומים אחרים, אז סיימתי סידור-נוצות חדש שמסגרתי ויצא מהמם. גם פגשתי את המפחלץ שחלמתי לפגוש כבר שנתיים, והוא הסכים ללמד אותי, אז צריכה רגע לבשל מה הרצון המדויק שם, ואם אני באמת רוצה להיות שוליית אמן שלו או שזו הייתה גחמה פראית. כך או כך זה שווה דייט שני.
זהו בערך. זה סיכום אוקטובר שלי. נובמבר בפתח ואיתו קורס פוטותרפיה שקצת התחרטתי שנרשמתי אליו אבל יאללה. אני במוד של החיים קייטנה ולהגיד כן למה שקורה ובא לי לסמוך על עצמי של אז, שגם אם פעלתי מתוך חרדה הכל היה מדויק וזו תהיה מסגרת תומכת. לכל הפחות יהיה לי לאן לנעול את המגפיים ההזויות שקניתי וכמה שמלות מלמלה.
חרדות עמוקות סביב הזוגיות שלנו עלו, ומתוך זה נבירה אין סופית בין אינספור הכיוונים והפנים שיש לדבר הזה, וגם הבחנה חשובה בין מה בכלל קיים ומה לא. חשבתי שקיימתי עם עצמי כבר מספיק שיחות בנוגע לחרדה שלי לחסל את הטוב בחיי (וחשבתי שהקטע הזה של "השד הטוב השד הרע" עובר מתישהו). כשהייתי קטנה פחדתי שארצח את הכלבה והתוכי. כשגדלתי ועבדתי בתחום החינוך פחדתי שאפגע בצורה אלימה או מינית בילדים. לפעמים דמיינתי את הדברים גם מתחסלים מעצמם- אהוביי מתרסקים במדרגות, נדרסים, או נפגעים באסונות רנדומליים ולא הגיוניים כלל. כשגדלתי קצת הגעתי לאיזו הבנה שדווקא כשמגיעה החרדה הזו, בדבר אחד אני יכולה להיות בטוחה: שאני לא רעה, ואני לא באמת רוצה או מסוגלת או מתכוונת אי פעם לפגוע באהוביי. למעשה זה הדבר שאני הכי מפחדת ממנו, מה שאומר שאני פשוט ממש אוהבת אותם. זה סיכום הדברים. והנה, מסתבר שהסיכום הזה שווה לתחת, ועדיין כשדברים טובים וגדולים קורים בחיי אני פוחדת לחרבש הכל, או לא להבדיל בין טוב לרע, להתייחס למשהו טוב כאילו הוא רע ולהשמידו. שיתפתי אפילו את אהובי עצמו, והוא בשיא הפשטות אמר לי- זה בסדר לשאול את השאלות שאת שואלת לגבי הזוגיות שלנו.
כל הקטע הטריקי הוא שבאמת מתרחשים דברים, ואני לא מדמיינת, ומצד שני המח שלי כן מאד קטסטרופלי ואני כן נוטה מאד לפרש לרעה לפעמים (הוא נכנס שקט הביתה למשל, אז אניח שאולי הוא עצוב או לא רוצה לחבק אותי עם סיבה אישית מסוימת). יש לי גם עניינים של פחד במקום הזה של להיות לא רצויה או לא אהובה. האמת שהעניינים האלו לא היו לי בעבר, אבל אחרי הקשר המשמעותי האחרון פיתחתי אלרגיה קשה לזה, ואולי אפילו תגובות טיפה פתולוגיות. אולי. אני שמה דגש על ה'אולי' כי חשוב לי מאד לא לפקפק בעצמי ובאינטואיציות שלי, אבל גם לא להפוך את מה שקיים למה שהוא לא.
זה מתחבר לי לעוד עניין. בכל הקשרים הקודמים שלי, אף פעם לא הייתי זו שנפרדת. תמיד נפרדו ממני. אם נפשט את התמונה העגומה, אפשר להגיד שהרגשתי שאני זו שעושים לה טובה ואוהבים אותה, וזה בכלל לא היה אופציה עבורי במח לקום וללכת. אבל יש לזה עוד צד, והוא פחות עצוב ומכוער. הצד האופטימי שפשוט רוצה לאהוב. הצד המתמסר, שיעשה הכל למען האהבה שלו. הצד שמאמין שאפשר לפתור כל דבר, לדבר על הכל, להגיע להבנות... אם רק רוצים. אז נשארתי ואכלתי חרא הרבה פעמים, אבל אחרי הקשר האחרון שאכלתי בו כל כך הרבה חרא ספציפית בנושא הזה, התחשלתי סוף סוף (רק טיפה). אני עדיין לא הבנאדם שיקום ויזרוק קשר לזבל על כל קושי ראשון שיעלה, אבל אני כן הבנאדם שישאל שאלות. אני כן מרשה לעצמי היום להגיד- אני לא מרגישה אהובה וזה לא רק שריטות שלי. אני מסוגלת להרגיש את הצד השני ואת חוסר הנוכחות שלו, את הספקות שלו, וזה כואב לי. ומותר שזה יכאב לי. ומותר לי לרצות יותר. ומגיע לי יותר. מגיע לי להרגיש נחשקת וסקסית וחכמה ויפה ורצויה. מגיע לי שיגידו לי את זה ויראו לי את זה במיליון דרכים שונות ומגוונות. ההוא הקודם כל שני וחמישי אמר לי בואי, לכי, יותר רחוק, יותר קרוב, רק רגע, מהזווית הזו ככה באלכסון, ככה שאני אוכל לזיין את השכנה שלי ולא לדבר איתך במשך שבועיים אבל עדיין תשארי החברה הכי טובה שלי+ טובות הנאה. זה היה נורא. נורא נורא נורא. זה היה כל כך פוגעני. זה לימד אותי בדרך הקשה למה לא חיים על פירורים של אהבה, ולא תולים קשר על חוטים של נזלת (אפילו אם אני בוכה יומם וליל, ואו-הו, יש לי הרבה נזלת).
להיות היום במקום הזה שבכלל שוקל אם הקשר מתאים לי או לא, אם הגבר שלי מיטיב עמי או לא, עוד לפני הכאב שבמחשבה "האם הוא רוצה אותי או לא" יש כאב מטורף במחשבה "האם אני בכלל רוצה אותו". זה כואב כי זה מהול ב30 שנה של שנאה עצמית, ושל חוסר אמונה שאני ראויה לבחור. של אמונה שמה שיבוא לי זה מה שאני צריכה לקחת, כי ככה, כי יא מגעילה, מי בכלל ירק לכיוונך.
מה שקרה לי בשבועיים האחרונים היה נורא. מעבר לשיחות קשות שרק אני יוזמת (ומאתגרות אותי עד כדי מלטדאונס) הייתי בחרדה תמידית. הרגשתי שאני מתנתקת. העיניים שלי פתוחות אבל אני לא רואה את מה שקיים מולן. אני לא רואה את המציאות, רק דמיונות. דמיונות מכוערים ומפחידים. דמיונות של כל מה שאני מפחדת ממנו אחד אחרי השני ובלופים: מה יהיה אם אחזור לבית הוריי, ואיך יהיה להפרד מג'סיקה החתולה, ואם הוא יבוא איתי או לא, ואם ילך אז לאן אני, ואם כאן אז מי איתי, ואם להוריי אז אוכל לשרוד את זה אולי חודש או חודשיים או שלושה כדי לחסוך קצת? אבל אם אני שם אוכל בכלל למצוא אהבה חדשה? ויותר מזה, אוכל לסבול לשוב לחיות בעננת האלימות והכאב ששוררת שם? לא לא. לא אוכל. אז מהתחלה. דמיון חדש. אולי סבתא תמות ואגור בדירה שלה? אולי בכלל אשלים את נעוריי האבודים ואלך אל העיר הגדולה ואזכר שיש אנשים בני גילי, והם יפים וצעירים ולבושים היטב? אולי ואולי ואולי, והלב לא שקט והעיניים לא רואות.
ואולי בכלל נמצא לנו בית חדש? ונתגבר על מה שמושך אותנו מטה? והוא יראה שמה שמושך אותי מטה זה גם מה שאותו? ולהתרומם מעל השגרה המשמימה או לבחור לחיות אחרת זה רק בידיים שלנו, אבל אולי גם נגלה שהחלומות שלנו שונים מדי. שהוא רוצה להמשיך להסתובב לנצח חסר כל רכוש שיכביד עליו, ואני אבנה לי מבצר, ארמון, ואשתול עץ ואזדקן תחתיו ואיתו בנחת. ואולי בכלל התחושה שרכוש מכביד עליו היא חרדה להתמסר אחרי שנכווה פעם אחת? ואולי הוא כמו כל הגברים, לא בשל בעצם? ואולי אין מה להתבשל, כי אין תשובה אחת נכונה, אבל אולי גם גאד דמט יש דברים שאפשר לדעת מראש לגבי העולם הרגשי שלנו- כמו זה שאני יודעת שכשאמא תמות אני אצרח מכאב. דברים ברורים כאלו. ואולי אפשר לפחות רק להיום להגיד- "אני בוחר בך. אני שמח שאני כאן עכשיו. שאת לצידי". גם את זה לא שמעתי, ואני מאד מאד רוצה.
כל פעם שנדדתי אל החרדות והדמיונות תפסתי את עצמי על חם והחזרתי אותי ארצה. תליתי עוגנים בבוגנוויליות, בשלטי חוצות, באנשים זרים באוטובוסים, בציפור שנחשפת ונעלמת בשבריר שניה. על כל מה שסביבי נשענתי וכמו שהנוף בחלון מתחלף בקצב כשאתה בתנועה ככה החרדות כמו תמונה מסתובבת במכונת כביסה, לופלופלופלופ. נותר רק לנסות לישון.
אין דבר שמטלטל את עולמי הפנימי כמו קשיים בזוגיות. מסתבר שזה חדר הכושר שלי. שמה אני עושה את השרירים הכי גדולים בענייני גדילה והתפתחות. אני מבינה בימים אלו גם שזה חשוב לי ברמה מהותית. שממש ישבר לי הלב אם אני לא אמצא את הגבר שלי להזדקן איתו. שזה משהו שאני רוצה ומוכנה להשקיע בו המון, כמעט הכל. אני מוכנה לפגוש את האתגרים והפחדים הכי ענקיים שלי ולהעז לחיות בצורות חיים שלא דמיינתי, ואולי אפילו לא חלמתי, בשביל הסיכוי שיתגלה לי שביל חדש והוא יהיה יפה מאד, והוא יהיה ביחד.
לא מעניין אותי לעשות חתונה כי אני במילא ביישנית, אבל להגיד שלא הייתי רוצה שהגבר שלי יבוא בהצהרה? אולי אפילו יביא טבעת, כן, סמלית ובנאלית כמו שכולם מביאים, רק כדי להראות לי שהוא כאן כדי להשאר, לפחות ברצון, לפחות היום... ברור שאי אפשר לדעת מה יהיה, אבל גם כשנערה בת 16 עושה קעקוע ויום אחד משנה את דעתה, היא יכולה להזכר ברגע הבחירה ההוא בשמחה ולא בבוז, ולהגיד- הייתי כל כך שלמה עם מה שעשיתי, כי ידעתי שהוא יצרב בבשרי ולא יהיה ניתן לשינוי, ועדיין עשיתי אותו. ככה זה עם כל דבר שאנחנו עושים בחיים, רק שהאחרים אולי פחות מוחשיים וכתובים על הבשר. הם כתובים אולי בקצב השיערות הלבנות שיוצאות לנו על הראש, או בקמטי השמחה והעצב וההירהורים.
עכשיו הדולפין הזה מתחת למים. אני קוראת לזה דולפין כי ככה זה התנועות הזוגיות שלנו, יש את הגלים האלו כמו דולפין שפעם מעל המים ופעם מתחת. עכשיו אני נותנת למה שהיה לשקוע לתת המודע. היה לי מאד קשה להביא את עצמי לכתוב את הפוסט הזה אבל בכל זאת היה לי חשוב להביא את הדברים על הכתב. יש בי תקווה שהפעם הבאה שהדולפין הזה יתגלה תהיה אחרת, פחות כואבת, יותר בהירה, יותר בשיתוף פעולה, יותר קרובה.
חוץ מכל אלו אני יכולה לספר שהזירה שבחרתי בכל זאת להביא לנו מרפא דרכה היא דווקא זירת היצירה. כל פעם שאני שואלת אותו למה הוא לא מזיין אותי הוא עונה שבא לו למות אז איך ירצה לזיין. כמובן שיש בי את הפחד שיש בזה מידה של תירוץ. לא שיש לי ספק שבא לו למות אבל לשלוף את זה כל פעם מול הנושא הזוגי מרגיש קצת כמו הדרך הקלה לענות ולזרוק את הטיעונים שלי לזבל. כזה- "אל תצפי ממני לכלום". אבל דיי, גם בסרט הזה כבר הייתי, וזה לא שאני מצפה כי אני אישה שמצמידה אקדח לרקה. אני מצפה כי אנחנו שניים שחולקים מסע חיים, ואם בא לך למות אז האדוות של זה הן גם עלי, לא רק עליך. הן עלינו. אז יש לך אחריות לדאוג לשמחה שלך והיא אחריות כפולה. אני מבינה מתוך זה שכל אקט שאהובי יעשה כרגע בחייו כדי לשמח את עצמו הוא גם אקט של קירוב בינינו. באופן פרקטי (וזכרי יש לציין) הצעתי לו להצטרף אלי לדד ליין, ועד חנוכה ללדת יצירה חדשה. אני עובדת על ציור והוא על שיר. חשבתי שהוא ירצה אולי לעבוד על הספר שלו אבל פתאום שאלתי מה מעדיף וראיתי איך נוצצות לו העיניים בעניין השיר. אז זהו. אני מניחה לזה עכשיו ונותנת למלאכי היצירה לעשות את שלהם, להחזיר לנו קצת חיות, קצת תשוקה. תשוקה לחיים, לא אחד לשני. תשוקה לחיים זה מספיק ומשם נולדת גם התשוקה המינית והזוגית.
חוץ מזה גם אספר שהיינו בגיאורגיה והיה טיול נפלא. זה מדהים לגלות איך להשלף מהשגרה עשה לנו טוב. היינו צמודים אחד לתחת של השניה כל הזמן במשך שמונה ימים, ולא היה לנו רגע אחד של מתח או תחושה רעה. תמיד פשוט נעים, מצחיק, רגוע... תחושה שאנחנו פשוט באותו זרם, שני דגיגים באותו נהר שליו. עשינו קצת טרק וקצת חוויה עירונית, ליטפנו מיליון כלבים ואפילו מצאתי בסוף חנות יד שניה וחזרתי עם כמה מתנות לעצמי וגם כמה נוצות.
גם התחלתי עבודה חדשה כרכזת מחקר בנושא אוטיזם. זה מעולה כי זה רב הזמן מהבית ובשעות שנוחות לי, וזה גם בתחום שקרוב לליבי. אני מרגישה שניצחתי את המערכת כשיש לי טו-דו-ליסט שאני בונה לכל יום, ואני יכולה להחליט אם כתוב בה עבודה או לא, מתי וכמה. אני מאחלת לעצמי כל החיים את הגמישות הזו מבחינת המינונים, שמאפשרת לחקור בעדינות ולהתחבר למה שפאקינג בא לי לעשות ותומך אותי ברגע הזה.
אני מתקדמת בציור וזה נותן לי דלק גם ליצירות בתחומים אחרים, אז סיימתי סידור-נוצות חדש שמסגרתי ויצא מהמם. גם פגשתי את המפחלץ שחלמתי לפגוש כבר שנתיים, והוא הסכים ללמד אותי, אז צריכה רגע לבשל מה הרצון המדויק שם, ואם אני באמת רוצה להיות שוליית אמן שלו או שזו הייתה גחמה פראית. כך או כך זה שווה דייט שני.
זהו בערך. זה סיכום אוקטובר שלי. נובמבר בפתח ואיתו קורס פוטותרפיה שקצת התחרטתי שנרשמתי אליו אבל יאללה. אני במוד של החיים קייטנה ולהגיד כן למה שקורה ובא לי לסמוך על עצמי של אז, שגם אם פעלתי מתוך חרדה הכל היה מדויק וזו תהיה מסגרת תומכת. לכל הפחות יהיה לי לאן לנעול את המגפיים ההזויות שקניתי וכמה שמלות מלמלה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה