שלוש שש שש אפס חמש

בדרך כלל אני מקפידה לכתוב כל חודש מעין סיכום דברים משמעותיים שקרו. החודש הזה עומד להסתיים וקרו בו כל כך הרבה דברים ואולי דווקא בגלל זה לא התפניתי לכתוב. גם היום, ביום האחרון של החודש, כשהכנתי את עצמי שזה יום כתיבה, עדיין דחיתי את זה לסוף סדרי העדיפויות שלי. כנראה שהתעייפתי לנסות לעבד או להבין או לשים במילים, או בכלל- לפגוש. לפגוש מה שקורה עכשיו.   חרדות עמוקות סביב הזוגיות שלנו עלו, ומתוך זה נבירה אין סופית בין אינספור הכיוונים והפנים שיש לדבר הזה, וגם הבחנה חשובה בין מה בכלל קיים ומה לא. חשבתי שקיימתי עם עצמי כבר מספיק שיחות בנוגע לחרדה שלי לחסל את הטוב בחיי (וחשבתי שהקטע הזה של "השד הטוב השד הרע" עובר מתישהו). כשהייתי קטנה פחדתי שארצח את הכלבה והתוכי. כשגדלתי ועבדתי בתחום החינוך פחדתי שאפגע בצורה אלימה או מינית בילדים. לפעמים דמיינתי את הדברים גם מתחסלים מעצמם- אהוביי מתרסקים במדרגות, נדרסים, או נפגעים באסונות רנדומליים ולא הגיוניים כלל. כשגדלתי קצת הגעתי לאיזו הבנה שדווקא כשמגיעה החרדה הזו, בדבר אחד אני יכולה להיות בטוחה: שאני לא רעה, ואני לא באמת רוצה או מסוגלת או מתכוונת...