חוט השני
אתמול בערב זה שטף אותי פתאום. לא זוכרת מה היה הטריגר. דבר הוביל לדבר ופתאום הרגשתי את אותו חוט שני שכמעט אף פעם לא מרגישים אותו. פתאום הוא נחשף כולו כאילו עור הקיום הפך לשקוף וכל כלי הדם נחשפו. אותו חוט שני שעשוי ממה שקוראים לו "אני". זה שהיה שם מאז שנולדתי. פלאשבקים ותמונות פתאום התחברו והרגשתי בכל תא בגופי את עצמי, בשלמות, בלי ספקות ושאלות של מי או מה אני, אם בכלל.
כשהייתי בת 3 ושאלו מה ארצה להיות כשאהיה גדולה הייתי עונה "וטרינרית או ציירת". אלו המילים שהיו לי בזמנו כדי להגיד שאני אוהבת בעלי חיים ואמנות- אותם תחומים בדיוק שאני אוהבת גם היום. כשהייתי קצת יותר גדולה ישבתי על המרפסת והתאמנתי בטלפתיה עם העוברים והשבים, בודקת ועושה לי סימנים כדי לדעת מה עובד ומה פחות. כשהייתי בת 12 הרגשתי לראשונה בחיי תחושה של יעוד. זה היה מתוק, תמים ובוסרי. בזמנו ניסחתי את זה כ"אני כאן כדי לעזור לאנשים לדעת שקיים יותר ממה שהם רואים בעיניים". האמנתי בנסתר והרגשתי שליחות להפיץ את הבשורה.
היום אני במקום אחר ולא מעניין אותי להפיץ בשורות, שכל אחד יחיה את האמונה שעושה אותו מאושר (אם כי אפילו האנשים הגשמיים ביותר שאני מכירה מגיעים אלי פעם באף פעם עם סיפור רוחני שהם פשוט היו חייבים לשתף עם מישהו, כי, כאילו, אין לזה הסבר וזה מעל הטבע וזה חייב להתאוורר בשיחה כי זה לא נתפס). אני בעצמי חיה עם ספקות בכל הנוגע לעולם הרוח. אין בי את המשיחיות המתוקה שאפפני בגיל 12 אבל נשארתי פיה.
באותה תקופה, אז, בגיל 12, נסעתי לנחלת בנימין וקניתי בד גדול, פרוותי, בגווני ירוק-אפרפר. זה היה הצבע האהוב עלי ורציתי שיעטוף את כולי. רציתי לעטוף את כל החדר שלי בבד הזה ולראות רק את הצבע הזה כל היום. זה היה הצבע האהוב עלי והוא השרה עלי רוגע עמוק כי הזכיר לי יערות צפופים מלאי טחב. עד היום כששואלים אותי מה הצבע האהוב עלי לפעמים אני עונה "ירוק אפרפר" ובעיני רוחי הבד הזה. בצרפת, בטיול בת המצווה, חיבקתי עצים וחיפשתי ישויות ביניהם. באותה תקופה התחלתי לקרוא באתרים שעסקו במיסטיקה, ראיתי דמויות בבית, וליום הולדתי קניתי לי ספר שנקרא "וויקה- מדריך מעשי לכישוף לבן", וגם תליון של פיה.
היום כשאני נזכרת בילדה שהייתי אני מבינה שקרה שם דבר מיוחד מאד. לא היה לי אף בן אדם מסביבי לקבל ממנו השראה או רעיונות בנושאים הללו. כן היו דיבורים על אנרגיות בבית פה ושם, אבל ממש לא ברמה שזה התעורר בי. אני פשוט נולדתי מכשפה.
החיים גלגלו אותי לכל מני כיוונים, קצת כמו בספר סידהרתא התגלגלתי וטעמתי מעולמות מגוונים, ועכשיו בימים האחרונים אני מרגישה תחושה מיוחדת מאד של חזרה הביתה. של המקור. כל כך הרבה התלבטתי ביני לבין עצמי מי אני בכלל, הרגשתי חסרת זהות והתבלבלתי מהיותי בן אדם עם תחומי עניין מגוונים ומפוזרים כל כך... אפילו כשאני הולכת ביער אני לא יודעת אם לכוון את המבט למעלה או למטה. אם לחפש נוצות/ עקבות/ פטריות באדמה או להרים עיניים לשמיים לחפש כוכב נופל ועוף דורס. ועכשיו? פתאום משהו נרגע בי, ואני מרגישה שאני ממש יכולה לשים את האצבע ולעקוב אחרי הדרך, אחרי השלד, המהות השורשית שלי. שיש אני, יש אותי, יש את הדברים שאני אוהבת ומעניינים אותי. יש את הקול שלי, אפילו שבמשך שנים פחדתי להשמיע אותו או לגבש דעה. זה ישנו ויש לזה צורה וצבעים ואהבות והעדפות ובחירות שונות.
נכון שתמיד אהבתי להתבונן. עשיתי את זה כדי ללמוד, כי כזו אני. אני רגישה מאד ואני צריכה להתבונן מרחוק לפני שמתערבבת, בדיוק כמו שאני נכנסת למים קרים לאט, בקצב שלי. אז התבוננתי 30 שנה ועכשיו אני עושה צעד לתוך המים, ואני יודעת שבשנה הזו אצלול, ואני מתרגשת כי ככל שעובר הזמן אני מרגישה את כל מהותי זוהרת ומתגלה ומתבהרת לי דרך כיוונים שונים.
קורה לי עכשיו משהו חזק שמתבטא דרך האופנה. גם היא תמיד הייתה תחום עניין אצלי. זה לא היה במובן הרגיל, ולא הייתי ילדה שמתעסקת במראה החיצוני מי יודע מה, אבל כשגדלתי קצת בהחלט נהיו לי העדפות אופנתיות יוצאות דופן, ואז (בגיל 10 אולי?) החלטתי שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. גם לקחתי קורס או שניים בנושא ותפרתי לי כמה בגדים. גם בעניין האופנה תמיד הרגשתי מפוצלת ושיש בי כמה דמויות, ולאחרונה אני מרגישה שזה מתאחה בי, שהפיצול סוף סוף מצליח לחיות בשלום ואני מצליחה לראות איפה הדמויות השונות יכולות להתחבר לכדי דמות אחת, שהיא אמנם מגוונת, אבל גם ברור מה מייחד אותה. גם חזר לי החשק לתפור, ואפילו קיבלתי הערות מאנשים שמכירים אותי מרחוק מאד, שהשינוי ניכר והבחינו בו. למעשה הם הבחינו בו אפילו לפני שאני.
מעבר לזה שהסגנון האופנתי שלי מתבהר לי פתאום, עשיתי איזו החלטה ביני לבין עצמי שלא אצא יותר מהבית בלבוש שהוא מכוער בעיני. אפילו שזה אולי נשמע שטחי לאנשים, בשבילי זה תהליך חזק בטירוף והוא מניע בתוכי הרבה תהליכים אחרים. זה מעלה את הבטחון והיצירתיות, אבל מעבר לכל זה מחבר אותי לעצמי, למרכז שלי, לכח שלי. אני מקפידה על זה כבר כשבועיים. גם זה עדיין בוסרי ומגושם לעיתים אבל אני לא מתרגשת או נבהלת, ויודעת שזה יתדייק עם הזמן. יש גם תחומים שמתבהר לי דווקא להפך, כמה הפיצול עוד חי שם, למשל ביצירה שלי ובפרט בציור. גם זה יבוא.
כשאני מרגישה שינוי גדול בחיי אני תמיד קוראת לזה יומולדת, ותמיד אני אומרת שיש לי לפחות שניים בשנה, אם לא שלושה. עכשיו זה וואחד יום הולדת, זה אחד ענק, והוא כולל התחדשות משמעותית גם בעולמות החומר וגם ברוח-נפש. אני מחכה ומתרגשת מאד לקראת השנה החדשה, מועדון הלביאות והקורס החדש, פתיחת העסק וכל מה שמחכה לי. זה מפחיד וגם נפלא כל כך.
יש עוד עניינים שמעסיקים אותי בנושאים אחרים. על קצה המזלג אסמן לי ש-
*אני זקוקה שיאהבו אותי כמו תינוק וזה לא ברור מאליו כי אני אדם מבוגר. אני שמחה שסוף סוף יש לי מילים לזה, ואני מבינה שלא כל החיים ארצה או אצטרך שיאהבו אותי כמו תינוק, אבל עכשיו כן. יש לי שם עוד דרך לגבי ההבנות מדוע המצב הוא כזה, אבל במקביל להבנות עלי לפעול במישור המציאות ולענות לעצמי על הצרכים. לא כל צורך יכול להיענות במערכת הזוגית וזה חשוב לי להבדיל איזה צרכים הם קריטיים לזוגיות ואם הם לא נענים אז זה נורה אדומה, לעומת צרכים שזה ממש בסדר שבן הזוג לא יכול למלא ופשוט עלי למלא אותם בדרכים אחרות. למשל הצורך שלי במגע הוא הרבה יותר עמוק ממה שבן זוגי מסוגל לתת, אז עלי ללכת לשיאצו, אבל אז זה נתקל בעניין הכלכלי. חברה הציעה ברטר. נראה. יש גם צורך לדבר שיחות לב ורוח שעל הצורך הזה עונים לי חברים (רב חברי הם כמוני בקטע הזה, בנזוגי פחות).
*יש את עניין הכסף שממש חשוב לי לבחון אותו שוב (כבר כתבתי עליו כאן בעבר מכמה כיוונים). הפעם אני רוצה להתרכז בחרדה שלי מחוסר, למרות שאני במצב שיש כסף בחשבון. אני רוצה להגיע לרווחה כלכלית לא רק ביכולת שלי להכניס כסף, אלא גם בתחושה. האם זה יגיע ביחד, או שהשני לא באמת תלוי בראשון? יודעת שירשתי כאן מאמא שלי חתיכת תיק בכל בנוגע לתודעת חוסר. יש הרבה עבודה. כיף לאכול חינם אבל עוד יותר כיף לאכול רגוע.
כשהייתי בת 3 ושאלו מה ארצה להיות כשאהיה גדולה הייתי עונה "וטרינרית או ציירת". אלו המילים שהיו לי בזמנו כדי להגיד שאני אוהבת בעלי חיים ואמנות- אותם תחומים בדיוק שאני אוהבת גם היום. כשהייתי קצת יותר גדולה ישבתי על המרפסת והתאמנתי בטלפתיה עם העוברים והשבים, בודקת ועושה לי סימנים כדי לדעת מה עובד ומה פחות. כשהייתי בת 12 הרגשתי לראשונה בחיי תחושה של יעוד. זה היה מתוק, תמים ובוסרי. בזמנו ניסחתי את זה כ"אני כאן כדי לעזור לאנשים לדעת שקיים יותר ממה שהם רואים בעיניים". האמנתי בנסתר והרגשתי שליחות להפיץ את הבשורה.
היום אני במקום אחר ולא מעניין אותי להפיץ בשורות, שכל אחד יחיה את האמונה שעושה אותו מאושר (אם כי אפילו האנשים הגשמיים ביותר שאני מכירה מגיעים אלי פעם באף פעם עם סיפור רוחני שהם פשוט היו חייבים לשתף עם מישהו, כי, כאילו, אין לזה הסבר וזה מעל הטבע וזה חייב להתאוורר בשיחה כי זה לא נתפס). אני בעצמי חיה עם ספקות בכל הנוגע לעולם הרוח. אין בי את המשיחיות המתוקה שאפפני בגיל 12 אבל נשארתי פיה.
באותה תקופה, אז, בגיל 12, נסעתי לנחלת בנימין וקניתי בד גדול, פרוותי, בגווני ירוק-אפרפר. זה היה הצבע האהוב עלי ורציתי שיעטוף את כולי. רציתי לעטוף את כל החדר שלי בבד הזה ולראות רק את הצבע הזה כל היום. זה היה הצבע האהוב עלי והוא השרה עלי רוגע עמוק כי הזכיר לי יערות צפופים מלאי טחב. עד היום כששואלים אותי מה הצבע האהוב עלי לפעמים אני עונה "ירוק אפרפר" ובעיני רוחי הבד הזה. בצרפת, בטיול בת המצווה, חיבקתי עצים וחיפשתי ישויות ביניהם. באותה תקופה התחלתי לקרוא באתרים שעסקו במיסטיקה, ראיתי דמויות בבית, וליום הולדתי קניתי לי ספר שנקרא "וויקה- מדריך מעשי לכישוף לבן", וגם תליון של פיה.
היום כשאני נזכרת בילדה שהייתי אני מבינה שקרה שם דבר מיוחד מאד. לא היה לי אף בן אדם מסביבי לקבל ממנו השראה או רעיונות בנושאים הללו. כן היו דיבורים על אנרגיות בבית פה ושם, אבל ממש לא ברמה שזה התעורר בי. אני פשוט נולדתי מכשפה.
החיים גלגלו אותי לכל מני כיוונים, קצת כמו בספר סידהרתא התגלגלתי וטעמתי מעולמות מגוונים, ועכשיו בימים האחרונים אני מרגישה תחושה מיוחדת מאד של חזרה הביתה. של המקור. כל כך הרבה התלבטתי ביני לבין עצמי מי אני בכלל, הרגשתי חסרת זהות והתבלבלתי מהיותי בן אדם עם תחומי עניין מגוונים ומפוזרים כל כך... אפילו כשאני הולכת ביער אני לא יודעת אם לכוון את המבט למעלה או למטה. אם לחפש נוצות/ עקבות/ פטריות באדמה או להרים עיניים לשמיים לחפש כוכב נופל ועוף דורס. ועכשיו? פתאום משהו נרגע בי, ואני מרגישה שאני ממש יכולה לשים את האצבע ולעקוב אחרי הדרך, אחרי השלד, המהות השורשית שלי. שיש אני, יש אותי, יש את הדברים שאני אוהבת ומעניינים אותי. יש את הקול שלי, אפילו שבמשך שנים פחדתי להשמיע אותו או לגבש דעה. זה ישנו ויש לזה צורה וצבעים ואהבות והעדפות ובחירות שונות.
נכון שתמיד אהבתי להתבונן. עשיתי את זה כדי ללמוד, כי כזו אני. אני רגישה מאד ואני צריכה להתבונן מרחוק לפני שמתערבבת, בדיוק כמו שאני נכנסת למים קרים לאט, בקצב שלי. אז התבוננתי 30 שנה ועכשיו אני עושה צעד לתוך המים, ואני יודעת שבשנה הזו אצלול, ואני מתרגשת כי ככל שעובר הזמן אני מרגישה את כל מהותי זוהרת ומתגלה ומתבהרת לי דרך כיוונים שונים.
קורה לי עכשיו משהו חזק שמתבטא דרך האופנה. גם היא תמיד הייתה תחום עניין אצלי. זה לא היה במובן הרגיל, ולא הייתי ילדה שמתעסקת במראה החיצוני מי יודע מה, אבל כשגדלתי קצת בהחלט נהיו לי העדפות אופנתיות יוצאות דופן, ואז (בגיל 10 אולי?) החלטתי שאני רוצה להיות מעצבת אופנה. גם לקחתי קורס או שניים בנושא ותפרתי לי כמה בגדים. גם בעניין האופנה תמיד הרגשתי מפוצלת ושיש בי כמה דמויות, ולאחרונה אני מרגישה שזה מתאחה בי, שהפיצול סוף סוף מצליח לחיות בשלום ואני מצליחה לראות איפה הדמויות השונות יכולות להתחבר לכדי דמות אחת, שהיא אמנם מגוונת, אבל גם ברור מה מייחד אותה. גם חזר לי החשק לתפור, ואפילו קיבלתי הערות מאנשים שמכירים אותי מרחוק מאד, שהשינוי ניכר והבחינו בו. למעשה הם הבחינו בו אפילו לפני שאני.
מעבר לזה שהסגנון האופנתי שלי מתבהר לי פתאום, עשיתי איזו החלטה ביני לבין עצמי שלא אצא יותר מהבית בלבוש שהוא מכוער בעיני. אפילו שזה אולי נשמע שטחי לאנשים, בשבילי זה תהליך חזק בטירוף והוא מניע בתוכי הרבה תהליכים אחרים. זה מעלה את הבטחון והיצירתיות, אבל מעבר לכל זה מחבר אותי לעצמי, למרכז שלי, לכח שלי. אני מקפידה על זה כבר כשבועיים. גם זה עדיין בוסרי ומגושם לעיתים אבל אני לא מתרגשת או נבהלת, ויודעת שזה יתדייק עם הזמן. יש גם תחומים שמתבהר לי דווקא להפך, כמה הפיצול עוד חי שם, למשל ביצירה שלי ובפרט בציור. גם זה יבוא.
כשאני מרגישה שינוי גדול בחיי אני תמיד קוראת לזה יומולדת, ותמיד אני אומרת שיש לי לפחות שניים בשנה, אם לא שלושה. עכשיו זה וואחד יום הולדת, זה אחד ענק, והוא כולל התחדשות משמעותית גם בעולמות החומר וגם ברוח-נפש. אני מחכה ומתרגשת מאד לקראת השנה החדשה, מועדון הלביאות והקורס החדש, פתיחת העסק וכל מה שמחכה לי. זה מפחיד וגם נפלא כל כך.
יש עוד עניינים שמעסיקים אותי בנושאים אחרים. על קצה המזלג אסמן לי ש-
*אני זקוקה שיאהבו אותי כמו תינוק וזה לא ברור מאליו כי אני אדם מבוגר. אני שמחה שסוף סוף יש לי מילים לזה, ואני מבינה שלא כל החיים ארצה או אצטרך שיאהבו אותי כמו תינוק, אבל עכשיו כן. יש לי שם עוד דרך לגבי ההבנות מדוע המצב הוא כזה, אבל במקביל להבנות עלי לפעול במישור המציאות ולענות לעצמי על הצרכים. לא כל צורך יכול להיענות במערכת הזוגית וזה חשוב לי להבדיל איזה צרכים הם קריטיים לזוגיות ואם הם לא נענים אז זה נורה אדומה, לעומת צרכים שזה ממש בסדר שבן הזוג לא יכול למלא ופשוט עלי למלא אותם בדרכים אחרות. למשל הצורך שלי במגע הוא הרבה יותר עמוק ממה שבן זוגי מסוגל לתת, אז עלי ללכת לשיאצו, אבל אז זה נתקל בעניין הכלכלי. חברה הציעה ברטר. נראה. יש גם צורך לדבר שיחות לב ורוח שעל הצורך הזה עונים לי חברים (רב חברי הם כמוני בקטע הזה, בנזוגי פחות).
*יש את עניין הכסף שממש חשוב לי לבחון אותו שוב (כבר כתבתי עליו כאן בעבר מכמה כיוונים). הפעם אני רוצה להתרכז בחרדה שלי מחוסר, למרות שאני במצב שיש כסף בחשבון. אני רוצה להגיע לרווחה כלכלית לא רק ביכולת שלי להכניס כסף, אלא גם בתחושה. האם זה יגיע ביחד, או שהשני לא באמת תלוי בראשון? יודעת שירשתי כאן מאמא שלי חתיכת תיק בכל בנוגע לתודעת חוסר. יש הרבה עבודה. כיף לאכול חינם אבל עוד יותר כיף לאכול רגוע.
תגובות
הוסף רשומת תגובה