שלוש שש שש אפס חמש

אתמול בערב זה שטף אותי פתאום. לא זוכרת מה היה הטריגר. דבר הוביל לדבר ופתאום הרגשתי את אותו חוט שני שכמעט אף פעם לא מרגישים אותו. פתאום הוא נחשף כולו כאילו עור הקיום הפך לשקוף וכל כלי הדם נחשפו. אותו חוט שני שעשוי ממה שקוראים לו "אני". זה שהיה שם מאז שנולדתי. פלאשבקים ותמונות פתאום התחברו והרגשתי בכל תא בגופי את עצמי, בשלמות, בלי ספקות ושאלות של מי או מה אני, אם בכלל.   כשהייתי בת 3 ושאלו מה ארצה להיות כשאהיה גדולה הייתי עונה "וטרינרית או ציירת". אלו המילים שהיו לי בזמנו כדי להגיד שאני אוהבת בעלי חיים ואמנות- אותם תחומים בדיוק שאני אוהבת גם היום. כשהייתי קצת יותר גדולה ישבתי על המרפסת והתאמנתי בטלפתיה עם העוברים והשבים, בודקת ועושה לי סימנים כדי לדעת מה עובד ומה פחות. כשהייתי בת 12 הרגשתי לראשונה בחיי תחושה של יעוד. זה היה מתוק, תמים ובוסרי. בזמנו ניסחתי את זה כ"אני כאן כדי לעזור לאנשים לדעת שקיים יותר ממה שהם רואים בעיניים". האמנתי בנסתר והרגשתי שליחות להפיץ את הבשורה.   היום אני במקום אחר ולא מעניין אותי להפיץ בשורות, שכל אחד יחיה את האמונה שעושה אותו מאו...