זה מדהים שכל פעם אני חושבת שהשיא כבר הגיע, או עבר, ואז אני מגלה שלא. טוב, הגיוני שאם הפיק היה ביום הארוך בשנה עדיין יש לזה אדוות. אולי זו סתם המצאה. אולי הכל סתם המצאה. לא יודעת. לפני כמה ימים ראיתי לראשונה את הסרט "המופע של טרומן". הסרט היה נחמד, אבל לא הרגשתי שאני מתחברת אליו באופן מאד עמוק. עכשיו בדיעבד אני כן יכולה למצוא קווים משיקים עם המציאות, לא בקטע פראנואידי, אבל כן בקטע של- אלוהים, אני מרגישה את הכוחות הגדולים שפועלים, ואין לי ספק שהם שם. לשמחתי ההבדל ביני לבין טרומן זה שאצלי הכוחות לטובתי, ככה לפחות נראה עד לנקודה זו. בואו נגיד שאם הכל המצאות, אז ההמצאה הזו של "טובה נצחית" די מוצאת חן בעיני ואני יכולה למצוא בה תחושה של אמת, אפילו שאני לא מעריצה גדולה של אמיתות. על הזין שלי אמיתות. נולדתי בפורים ואני אעשה מה שבא לי ואהיה מה שבא לי (האמנם?).

 

עכשיו בנקודת הזמן הזו אני אפילו לא מבינה למה חפרתי בפוסטים הקודמים על השתנות, על תנופה, על משהו גדול שקורה... כאילו, הרחתי את זה בא אבל ככל שהזמן עובר אני באמת מבינה עד כמה זה חזק ומתגבר. כשכתבתי את הפוסט הקודם בחיים לא יכולתי לנחש שחודש לאחר מכן אמצא את עצמי ללא עבודה. הכל היה נראה ברור ומבטיח, הכל מסודר וסגור לשנה הבאה, ופתאום המציאות מפרקת את כל מה שתוכנן והחלקיקים מנצנצים להם במרחב, צוחקים, משתעשעים, בוהקים ונכבים, מסתובבים, מתהפכים, סתם מרחפים... גם זה מזכיר לי את טרומן, בקטע שמודיעים שתכף התסריט ישתנה ותכנס אהבה חדשה לחייו. אז אצלי ברוך השם לא תכנס אהבה (ואיך אני יכולה לדעת את זה בימים טרופים אלו? פשוט כי ככה, כי אני מרגישה את זה בלב. אני מרגישה שהשינוי הוא לא במישור הזוגי אלא בכל מה שקשור לעבודה, כסף וקריירה).

 

אני רוצה לכתוב מילה או שתיים על ההתפטרות הלא צפויה הזו. קודם כל זו פעם ראשונה בחיי שאני מתפטרת, ולא רק זה- יחסית לא מזמן, רגע לפני שהכרתי את אהבת חיי, הייתה הפעם הראשונה שהתפטרתי מבחור. למעשה לא מבחור אחד, אלא מארבעה בבת אחת. זו הייתה תקופה פרועה וחיפשתי אהבה, הייתי כל כך צמאה לאהבה הטובה שלי שניסיתי מכל הכיוונים. אני אתאר רגע את התמונה כי זה מצטייר יפה: האחד היה אלמן עם חמישה ילדים, ברסלב עם נטיות פסיכוטיות, הוא ידע דבר או שניים על אתיקה בכישוף אבל שם על זה קצוץ. היה לו תוף גדול וגוף גדול ושחום. השני היה ממשפחת פשע מקסיקנית, הועף מהבית, גדל ברחוב, כמעט שהרג את עצמו ובסוף למד את כל סודות היער, לחשי הציפורים, הצמחים וההשרדות בעולם המטורלל הזה. השלישי היה תל אביבי, פוליאמורי הולל. דיבר על עצמו בלשון נקבה ועשה אמנות אוונגרדית. הרביעי היה ראסטה-מן, ליצן רפואי, חתיך, גרוש טרי. אהב אצבעות בתחת, לא חיפש קשר רציני.

 

מכל אלו נפטרתי בבת אחת (אחרי כמה חודשים של קשר). הופ הופ הופ הופ. שלום וביי. נכנסתי להתנזרות של ארבעה חודשים ואמרתי לעצמי שאני לא מתקרבת לגבר עד שלא אפגוש את האחד. בסוף הוא הגיע. ברגע הכי לא צפוי של יאוש, באחת בלילה, שניה לפני שנרדמת, אחרי שמיליון שנה לא נכנסתי לטינדר, פותחת את האפליקציה, רואה אותו דבר ראשון. קוראת. נשמע נחמד. מחליקה ימינה ואומרת "אולי הוא האחד". למחרת בבוקר אחי מתקשר אלי ומספר שהוא הלך בשדה וראה פטריות וחשב עלי, התפלל שתהיה לי אהבה טובה. אחרי הדייט הראשון התקשרתי לאחי ובישרתי שהתפילה עובדת ושימשיך. גם בדקויות השם עשה כאן טריקים מינימום דו כיוניים (יותר לכיוון התלת-אינסוף). אחי החרדי זימן לי בתפילה את אהובי שהתגייר. גם אחי עבר שם משהו. זה מדהים כמה הכל מחובר, זה פשוט לא יתכן שזה סתם. הכל כאילו מחושב ומדויק לפרטי פרטים.

בקיצור יופי, סיפרתי איך הכרתי את אהובי, ועכשיו אני מרגישה שקורה לי בחיים מהלך דומה רק במישור של הפרנסה ויש כח מהפכני ליכולת שרכשתי כדי לשים גבול, להגיד "לא", להפרד או להתפטר. כמו כן, יש כוח ל"כן": ברגע שנפתחתי תודעתית לרעיון של פתיחת קליניקה, כל הקלפים התחילו להטרף, להתבלבל. המכללה מודיעה על פתיחת שנה ג', המעסיקה שלי תוקפת אותי בטענות שגורמות לי לנפנף אותה לאלף עזאזל ולעוף משם, ואפילו משרד השיכון שסגרו לי את הדלתות בפנים פתאום מתקשרים ומבקשים לחדש את החקירה.

 

עכשיו, איך משרד השיכון קשור לכל זה? קשור ועוד איך. בזמנו הרגשתי שברמה הרוחנית, הסירוב של משרד השיכון לתת לי סיוע כלכלי שאני זכאית לו, הוא כאילו המציאות מאלצת אותי למצוא נתיב פרנסה, אפילו אם יהיה סתמי, זמני, מינורי ביותר- רק כדי לפתוח את הסתימה שהצטברה במשך כמה שנים. רק לפתוח סדק קטן לאוויר להכנס דרכו, כדי שתחל תנועה של התחדשות. גם שמה השם עשה לי ניסים וסידר לי עבודה הזויה הזויה הזויה שרק אנשים עם פרוטקציות בשמיים מוצאים עבודות כאלה. (רב הזמן יושבת בבית ולא עושה כלום ומקבלת על זה 4000 בחודש. הזיה או לא הזיה?) זה כמובן אחרי שפירטתי כאן בעבר את הניסים שהשם עשה לי כשהעזתי לעזוב את הגן אחרי עשר שנים והכנסתי את כל כספי עד השקל האחרון להשקעות. וואלה ישבתי בבית שנה שלמה בזמן שהרווחתי בהשקעות במדויק על השקל את הסכום השנתי שהייתי עושה בגן. כשקלטתי את זה הבנתי שהשם זה לא צחוק, וכשמשהו רשום ומכוון אז יש לזה כוח.

 

אפרופו מכוון, עשיתי משחק ממש קטן עם עצמי ביממה האחרונה. משחק הכי טיפשי ואידיוטי אבל חייבת לספר כי זה רלוונטי- העליתי תמונה לפייסבוק, והתערבתי עם עצמי שתוך 24 שעות אקבל עליה 124 לייקים. וואלה, בוללללל בשעה האחרונה להתערבות זה הגיע ל124 לייקים. זה מ-טו-רף, וככה זה עובד גם עם כסף, כשמסכימים ונפתחים לזה.

 

ועדיין, אני לא מסכימה, ולא נפתחת לפעמים, ומתה מפחד, ועכשיו כשאני בלי עבודה באופק כואב לי הגרון וגם כל הגוף, וכשהייתי צריכה לנפנף את השרמוטה הזו שדיברה אלי כאילו אני פח-זבל, זה לקח ממני הרבה כל כך, זה שבר אותי... זה עדיין קשה לי כל כך להיות במלכות שלי.

אז איפה הייתי? נפתחה הסתימה, אבל השם, לכל דבר יש לו תאריך יעד. הוא לא שם אותי ככה על הולד לחיות על רווחים של מניות ולהשמין ולהתנוון ולראות טלנובלות עד סוף ימי. הוא פרגן לי במשך שנה ואז הוצאתי את הכסף והמשכתי הלאה. וגם עכשיו- פירגן במשך שנה, ואז שינה תוכניות. הכל מבקש שאגדל. אני הסכמתי בתוך הראש שלי לראות אותי במקום אחר, לראות אותי פותחת קליניקה. אני רק העזתי לחשוב את זה והמציאות כבר מניעה הכל, וכאילו, רגע, הצילו, תני לנשום, לא קלטתי שזה אמיתי, שאני באמת מוכנה...

 

ואיך משרד השיכון קשור? עכשיו, כשהסכמתי לראות את עצמי גדלה ומתפרנסת בכבוד, עולם הרוח מסכים לתמוך אותי. כל המהלך הזה היה כדי שאצא מאיזור הנכות שלי, אבל לא סתם אצא, אלא בראש מורם. לא כמו לכלוכית, אלא כמו נסיכה של ממש.

 

אולי זה נשמע כמו דיבורים היפיים להחריד, אבל הכל מסונכרן מכדי שאתעלם. הכל חזק מדי, מוזר מדי. אחרי שערערתי למשרד השיכון *פעמיים* והם דחו אותי וגם אמרו לי לא להתקרב אליהם שוב במשך שנה שלמה, הם פתאום חוזרים בעצמם, ופתאום העבודות שהיו לי עד כה נעלמות במפתיע, ולא סתם נעלמות- אני מוצאת את העוצמה שבי ומפעילה אותה כשהמציאות צורמת ומכאיבה. אני אומרת לה "לא". מצאתי את עצמי מתפרקת בבכי כי פתאום התבהר לי כמה הרגשתי שוב אנוסה. שהגזמתי. שכבר מזמן לא נשמתי לרווחה.

 

יש נטייה (לפחות בחיים שלי) לעניינים של מנוחה מול עשייה להקצין לפעמים לכאן או לכאן. תמיד כשאני לא עושה זה מתחזק כמו כדור שלג עד כדי ניוון, וכשאני כן עושה הכדור מאיץ ומאיץ ומתגלגל ונערם ונהיה פשוט מפלצת. עדיין לא הבנתי לגמרי את האמצע של זה, למרות שבמבט מבחוץ בטח החיים שלי נראים יחסית כמו אמצע. אני כבר המון שנים מצליחה להקפיד על מצב שאם אני כבר עובדת אז זה לא יותר מ3 פעמים בשבוע, נדיר שאני צריכה לשים שעון מעורר בבקרים, ואני די מצליחה לאחוז בגבולות המציאות הרצויה שקבעתי לי- מציאות של חופש, של רווחה וקצב איטי... בימים אלו, כשאני הולכת לבריכה פעמיים בשבוע ואז שוכבת בשמש לנוח, אני מרגישה איך יצרתי לי מציאות יום יומית של חופשה ואני שמחה עם עצמי על כך.

 

ועדיין, היו לי לימודים וגורמי דחק כאלו ואחרים ודברים לפעמים יצאו מאיזון, ועכשיו תכף אשאר ערומה מעשייה. בתור התחלה פצחתי במדיטציית-יצירה. אני לא יודעת כלום על צ'קרות אבל אני לגמרי סבורה שיצירה+ מין+ חיים+ כסף קשורים בקשר הדוק אחד עם השני. אז הנעתי את מה שעלה בבטן, אולי בצ'קרת המין, ויצרתי והתחברתי לרובד הפראי של הבריאה, של היוצר-בורא שבי. הדבר הזה השתקף גם בקשר עם אהובי שפתאום הורגשה בו התעוררות מינית אחרי תקופה כבויה.

 

עכשיו אני מותשת לחלוטין. בכיתי כל כך הרבה בשבועיים האחרונים. כואבות לי הרגליים מאד וגם כואב לי קצת הגרון כבר כמה ימים. מאז שאהובי נסע אני לא יכולה לישון בלי כדור, ובלילות הראשונים תקף אותי פחד קיומי, תהומי, שנגע במקומות הכי ראשוניים. בכיתי במיטה כל לילה כמו תינוק עד שזה יצא ממני- אני רוצה את אמא. אני לא רוצה לאבד את אמא. אני לא רוצה להיות בלי אמא. המציאות החליטה לפרק אותי, לפרק את ההגנות, להפחיד אותי במחול שדים ושינויים. דמיינתי ג'וקים, עכברים, גנבים ומה לא. חלומות לא חלמתי כלל, חוץ מאתמול בלילה שהגיע אלי חלום ראשון, קצר ומוזר. בחלום אני על הבמה נותנת הופעה, ובאמצע ההופעה מחליטה לעמוד על הראש. אנשים מוחאים לי כפיים ובדיעבד אני מהרהרת על הבחירה הזו שלי, לעמוד על הראש.

 

אחשוב על זה עוד. לא אמהר לפרש.

 

היום ה17 לחודש, מספר שחברתי י' אוהבת. הרגשתי תמוכה מהרבה כיוונים בשבועיים האלו אפילו שהיו קשים מאד. ניחמתי את עצמי בכריות נוגט ולא חשבתי פעמיים אם לבלוע או לא לבלוע כדורי הרגעה. עכשיו כבר לא אתיימר להגיד שאני יודעת משהו על הימים האלו. כמו שכתבתי בפוסט הקודם- יום יבוא ואדע שאלוהים היה כאן בכל רגע ורגע. בינתיים אתעטף בנוצות שלי, אנוח על הספה ואחכה שאהובי ישוב מארץ רחוקה.

 

 

"הכל מושגח בהשגחה פרטית לפרטי פרטים בדקדוק דקדוקים אולטרה מיקרוסקופי ועד אינסוף"