(נכתב אתמול, מפרסמת היום)

 

אתמול בלילה בכיתי והבנתי שהפוסט שכתבתי כאן אתמול הוא רק התחלה של איזו תנועה גדולה בתוכי. דברים שאתמול רק בצבצו היום כבר זקפו ראשם. שאלות של שנים, שאלות של חיים שמכות בי פתאום ומבקשות להפתר אחת ולהתמיד.

ישבתי לא מזמן עם בת דודה שלי. היא מכורה לשופינג ברמה קשה. לפעמים היא מרוויחה 60 אלף בחודש ועדיין נכנסת למינוסים. בהיסוס וצניעות שאלתי אותה "תגידי, וזה לא בא לפצות על משהו?" אמרה לי "לא, זה רק פאן". אמרה לי שאוהבת הכל יוקרתי, שאוהבת "שואו" ו"וואו". אמרתי לה שאני יכולה להבין אותה. שגם אני מושפעת עמוקות מאסתטיקה נגיד, ובעניין היוקרה גם את זה מכירה בתוכי. אצלי אמנם זה לא מתבטא ברכב אאודי ודירה במגדלי יו ולק ג'ל, אבל אני כן מרגישה את זה בעניין היוקרה האקדמית שהזכרתי כאן אתמול. היא אמרה לי "כן, כמו אחותי" ולרגע לא יכולתי להמנע מהמחשבה על כך שהאחות הפחות יפה היא זו שנמשכה להוכיח את עצמה בשדה האקדמי. ובעצם מי אני כדי לקבוע שעשתה זאת כדי להוכיח את עצמה? אבל בואו נניח רגע שכן.

 

גם אני, לפחות בחוויית הילדות שלי, הייתי האחות הפחות יפה ומוצלחת. אחותי הייתה מאד יפה, עם בטחון עצמי גבוה, עם שיער חלק ובהיר ואף סולד. אחי היה מחונן, הוא היה הבן האהוב, טוב הלב, בכיתה י' כבר למד מתמטיקה בבר אילן ואף פעם לא עשה צרות. בת הדודה תמיד הייתה רזה ממני, והשניה נחמדה ממני, והשלישית- לצערי כמו במחזה 'חפץ' הייתי גדולה ממנה ולפעמים שיחקתי משחק שאני גם יותר מוצלחת, אולי כדי לפרוק את רגשי הנחיתות. היינו חברות טובות אבל. היום היא סופר מגניבה בעיני, פיזיקאית ונהגת מירוצים.

 

אני מזכירה ככה בחטף את הילדים שגדלתי ביניהם, נזכרת למי השוויתי את עצמי, שואלת את עצמי למה בכלל מגיל כל כך צעיר הייתי עסוקה בהשוואות כל כך קשות... למה כשאני ובת דודה שלי נשקלנו, ואני שקלתי 24 והיא 20, כבר הרגשתי לא בסדר עם עצמי והתבוננתי על הירכיים שלי בשנאה? למה תמיד הרגשתי קטנה כל כך? טיפשה כל כך? למה תמיד הסתובבתי עם כזו עננה ענקית של בושה סביבי?

 

אחר כך קרו המון שינויים. אחותי הגדולה עברה משבר עמוק שהתבטא גם בחיצוניות. אחי הגדול חזר בתשובה ואכזב את אבי, שהיו לו ציפיות רבות ממנו. אנשים הלכו לחפש את עצמם, להוכיח את עצמם, למצוא עוגנים, למצוא מעטה, איזו מסכה שיוכלו להביט בה במראה ולהרגיש שהם שווים משהו, שהם מסוגלים להסתכל על עצמם. לא יודעת. זה נשמע מאד פסימי פתאום, ואני מודעת שהתמונה הכללית רחבה יותר, אבל אני מרגישה שהרבה ממה שאנשים קוראים לו "הגשמה" הוא בעצם לא יותר מ"צורך בהכרה". צורך שיכירו בהם, שיכירו בזה שהם שווים משהו, שהם לא כלומניקים.

במובן הזה יש אומץ גדול בלהיות כלומניק, וזה מתחיל להתקרב לשורש העניין שכל כך מבלבל אותי כבר שנים, ובעיקר ביומיים האחרונים. לא הרבה אנשים מרגישים בנוח להיות כלומניקים. יש את השאלה הקבועה הזו שאנשים אוהבים לשאול- "אז מה את עושה בחיים?", וכמה שזה גס לענות עליה "כלום!". השאלה הזו תמיד בלבלה אותי לגמרי, ואפילו כשכן עשיתי דברים (תמיד עשיתי משהו, אפילו אם "קטן") הייתי מגמגמת מול השאלה הזו, שוכחת לגמרי פתאום מה אני עושה, ונשארת ללא תשובה.

 

ממש קשה לי להתחבר לחוויית החיים הזו. מה אני עושה בחיים? וואלה לא יודעת! קמה בבוקר, אוכלת קורנפלקס, מהרהרת, עניינים של פה ושם... מאיפה אני יודעת מה אני עושה בחיים? סתם, חיה. עושה. לא עושה. למי אכפת? אז זהו. שלרב האנשים אכפת וזה ממש מבלבל אותי באופן עמוק כי אני מרגישה שאני שוכחת לגמרי את עצמי בסיפור הזה. אני כל כך מתרחקת מהאמת של עצמי וכבר אין לי שום מושג ממה באמת אכפת לי, מה באמת רצונות הלב שלי...

 

נניח בתחום האמנות כל פעם מחדש אני מרגישה פספוס גדול. מדי פעם עולה בי התחושה הזו, הרצון להציג, לעשות תערוכה.. ואז אני אומרת לעצמי רגע- אם לא הייתי יודעת שיש כזה דבר תערוכה, הייתי חושבת על זה בכלל? ורגע, אם אין לי דחף ממשי ליצור ביום יום, אז למה כל הרגשות אשמה האלו על זה שאני לא יוצרת?

 

חפרתי ביומיים האחרונים על אינסוף תוכניות לימודים, על תארים שניים ושלישיים ותיזות ואיך הופכים לפרופסור וכל מני שטויות. מה שהדליק אותי עוד יותר היה מייל שקיבלתי מראש החוג שלנו במכללה, שמה היא בעצמה העלתה בפניי את האופציה כי עלי אולי לשקול את הכיוון של להפוך למרצה באקדמיה. זה הפתיע אותי, כי שוב, אני מרגישה ממש כלומניקית, והיא אישה סופר חכמה שאני סופר מעריכה, ולא כל כך הבנתי מאיפה זה בא לי. אבל זה הדליק. אז בדקתי.

 

בכל מקרה לא על זה ממש רציתי לכתוב, כאילו, גם על זה, אבל כאמור אני מבולבלת אז הכל יוצא כמו דייסה לא טעימה ולא מעורבבת מספיק. הדבר שבמיוחד רציתי לכתוב עליו הוא זה שעלה בי הבוקר, אחרי התפרקות הבכי של אתמול בערב. אתמול בערב בכיתי לאהובי ושאלתי אם אכפת לו מה אנשים חושבים, אחרי שחלקתי שלפעמים זה כן מביך אותי ועושה לי תחושות קשות לדעת שיש בי כל כך המון ובסוף אני מנקה בתים, וזה כן מרגיש לפעמים מפוספס, ושהפער ענק מדי בין הפוטנציאל לבין היישום שלו (זה מאפיין אוטיסטי, אגב, הפער הזה).

הוא אמר שממש לא אכפת לו מזה והאמנתי לו וזה הרגיע. אני יודעת שהוא באמת מיוחד בקטע הזה, וצורת החשיבה שלו ממש לא מאפיינת את הנורמה. לפחות מולו אני יכולה לנשום לרווחה ולא לחוש בושה או שישפוט אותי או חלילה יעזוב אותי על השטויות האלו (אבל עדיין, נתתי לו את הדוגמא של פרוות גופי, ועובדה שאפילו אם לפרווה הזו אין שום משמעות, עדיין אנשים *כולל הוא* נגעלים ממנה ועושים לי פרצופים, אז איך אפשר שלא יהיה אכפת מדעות של אחרים?)

 

ואז הבוקר מה שהכה בי והרגיש כמו עומק העניין הוא שיש בי המון המון בושה על התהומות הנפשיות שעברתי. על פניו לא באמת, כי הנה, אני כותבת על זה בבלוג, ואני מספרת לאנשים פה ושם במרחבים בטוחים, אבל עדיין- אני חיה ממש בארון בחיי היום יום שלי, ויש לי פחד מטורף בעיקר בהקשר של מקצוע טיפולי "שיגלו אותי", שיגלו שאני חולה ואיך חולה יכולה לרפא. כתבתי גם על זה קצת בפוסט הקודם, וזה לא כזה מיוחד ויש המון שסובלים מ"תסמונת המתחזה" אבל זה לא רק זה. אוף. לא יודעת. פתאום זה חמק ממני. לרגע אחד יכולתי להתחבר בחוט ישיר ובהיר אל רגשות אשמה שקיימים בי על דברים שללא ספק אינני אשמה בהם, ועכשיו זה כבר איננו ואני לא יכולה לתפוס את זה. אני רוצה להזכיר לעצמי: אני בטוח לא אשמה בגנטיקה שלי, אני בטוח לא אשמה בריבים של ההורים שלי, אני בטוח לא אשמה ברגישות שלי, אני בטוח לא אשמה בזה שמצאתי מפלט בסמים. אני בטוח לא אשמה בכל הפעמים ששכבתי בלי רצון כי האמנתי שאני במילא כלום, שאם מישהו רוצה לשכב איתי זו ההוכחה היחידה שאולי אני שווה משהו, שאני יפה קצת, גדולה קצת, מגניבה או מיוחדת...

 

בסדר, זה היה מזמן. היום אני כבר יודעת עלי הרבה דברים טובים. אני יודעת שהגוף שלי אלוהי אפילו שיש בו כמה דברים שלא מסתדרים בול על אידיאל היופי המערבי, אני יודעת שהפנים שלי גם חביבות. אני שונאת את הפרופיל שלי אבל לפעמים בפרונט נראית לי יפה מאד. אני יודעת שאני מיוחדת מאד, שיש לי חשיבה לא רגילה, שאני לא גאון אבל גם לא טיפשה, שיש לי המון סקרנות וענווה, שיש לי לב טוב, שאפילו שאני מפחדת ממליון דברים אני עדיין אמיצה...

 

ועדיין, אני מרגישה את זה עלי (וגם על אחותי, ועל שתי בנות הדודות, וכל מני אנשים)- לפעמים אנשים נושאים בתוכם איזה בושה, איזו חוסר השלמה עמוקה עם עצמם או ממש שנאה כלפי עצמם, והם פשוט מרגישים צורך כל הזמן להוכיח, לקבל את האישור וההכרה האלו. בזמנו כתבתי כאן בבלוג לפני המון שנים שאני צריכה אישור בשביל החברה, לא בשביל עצמי- אישור לזה שמותר לי לשבת מתחת לעץ ולא לעשות כלום ולא לדבר עם אף אחד. בדיעבד אני יכולה לספר שהאישור הזה הוא קצבת הנכות שהוצאתי בסוף, והאבחון באוטיזם. הם האישור הרשמי על זה שמותר לי לחיות את חיי כחייזר ולעשות מה שבא לי שזה בעיקר לא לעשות כלום.

 

ועכשיו מה? אחרי שהוצאתי את האישור הזה, אני כל הזמן מרגישה שאני צריכה גם את האישור הנגדי לו, אישור שמעיד שאני ממש טובה, שאני מצוינת. שאני יכולה לעשות הכל מצוין וכמו כולם ויותר... ואני מרגישה שכל המשחק הזה הוא כל כך מעייף. אני שואלת את עצמי למה הרבה אנשים בסביבה הקרובה שלי עסוקים במשחק הזה. אולי זה קשור לזה שההורים היו עולים חדשים והתחילו כאן כשכבה מוחלשת, אולי זה קשור לזה שבאנו ממשפחות מלומדות שקידשו את היוקרה הזו, שכולם היו רופאים ולכולם היה תמיד אכפת מה יגידו השכנים... אני באמת לא יודעת איפה שוכן השורש של הסיפור הזה. אולי גם אין שורש אחד אלא מלא שלוחות קטנות, והנה, עובדה ששנאתי את עצמי עוד הרבה לפני "שהיה לי על מה". כלומר, גם עכשיו אין לי על מה, אבל היו לי רגשי נחיתות ממש מגיל צעיר, עוד הרבה לפני שצברתי "סיפור" וצלקות ודברים שאולי בחברה נהוג להתבייש בהם.

השתעשעתי במחשבה איך זה יהיה אולי להפסיק ללמוד את כל התחומים ההיפיים והאזוטריים האלו וללמוד נגיד משהו רציני, נגיד כבר ללכת על פסיכולוגיה קלינית ולעשות דוקטורט וסוף סוף להרים מחקרים ראויים על נשים אוטיסטיות בתפקוד גבוה וכל מני דברים אחרים חשובים. זו הייתה מחשבה נחמדה ויכולתי לראות את עצמי בנעליים האלו, אבל גם יכולתי לראות את עצמי באלף מקומות אחרים. זה אחד הקשיים, אגב, הפיזור הזה שלי, והתחושה הזו של "jack of all trades, master of none".

 

חשבתי שעם הוסת תגיע תובנה ואולי היא עוד תגיע, ואולי היא כבר הגיעה, ובינתיים אני אומרת לעצמי לנוח ממש טוב לפני שעושה החלטות.

אני מאחלת לעצמי הרבה שקט ונחת, ובהירות לגבי מהם מטרותיי בחיים האלו. בימים האחרונים אני ממש מתקשה לישון בלילה בגלל כל המחשבות. מקווה להקלה בקרוב.