שלוש שש שש אפס חמש

  רק אלוהים יודע מה קורה כאן עכשיו. כמו ששטיינר כתב ב'לוח השנה לנפש'- "יום יבוא ואתה תדע- ישות אלוהית חשה אותך עתה". אם חשבתי בפוסט הקודם שמשהו מתגלה, אז ממש לא הבנתי עדיין את גודל העניין, את עומק התנופה שהמטוטלת הזאת תפסה. אתמול עם היום הארוך בשנה היא הגיעה לפיק והופ, ברגע אחד שינתה כיוון. כשאני כותבת את המילה הופ אני נזכרת   בטקסט ההוא   שכתבתי באיזה חודש מרץ אחד, עם העיניים שמתברגות פנימה והחוצה. מה זה אומר? נקודת מבט לא מובנת בעליל, הפוכה, עטלפית, רנטגן, לקחת את כל הקווים שמרכיבים יהלום ולשלוח אותם החוצה במקום פנימה, להמשיך אותם לאינסוף. איך יראה הציור הזה? על מה החיתוך הגיאומטרי יפול? האם הקווים יחברו בין נקודות ויצרו צורה חדשה?  גילוי, גוף, חיה שלא נבראה עוד? אהבה?   הכל מתחבר לי פתאום, התמונה שראיתי בעיני רוחי כבר שנים ולא ידעתי לקשר. מדפי העץ, החיות הקטנות, אפילו הפופים שזרוקים בארון בבית הוריי. בא לי לסמס לאבא שלי בשמחה ולהודיע לו- "אל תזרוק אותם. אני פותחת קליניקה." מצד שני, בשבועיים האחרונים קרה כל כך הרבה בתוכי, הכל השתנה מהר כל כך. אני לא רגילה ...

  (נכתב אתמול, מפרסמת היום)   אתמול בלילה בכיתי והבנתי שהפוסט שכתבתי כאן אתמול הוא רק התחלה של איזו תנועה גדולה בתוכי. דברים שאתמול רק בצבצו היום כבר זקפו ראשם. שאלות של שנים, שאלות של חיים שמכות בי פתאום ומבקשות להפתר אחת ולהתמיד. ישבתי לא מזמן עם בת דודה שלי. היא מכורה לשופינג ברמה קשה. לפעמים היא מרוויחה 60 אלף בחודש ועדיין נכנסת למינוסים. בהיסוס וצניעות שאלתי אותה "תגידי, וזה לא בא לפצות על משהו?" אמרה לי "לא, זה רק פאן". אמרה לי שאוהבת הכל יוקרתי, שאוהבת "שואו" ו"וואו". אמרתי לה שאני יכולה להבין אותה. שגם אני מושפעת עמוקות מאסתטיקה נגיד, ובעניין היוקרה גם את זה מכירה בתוכי. אצלי אמנם זה לא מתבטא ברכב אאודי ודירה במגדלי יו ולק ג'ל, אבל אני כן מרגישה את זה בעניין היוקרה האקדמית שהזכרתי כאן אתמול. היא אמרה לי "כן, כמו אחותי" ולרגע לא יכולתי להמנע מהמחשבה על כך שהאחות הפחות יפה היא זו שנמשכה להוכיח את עצמה בשדה האקדמי. ובעצם מי אני כדי לקבוע שעשתה זאת כדי להוכיח את עצמה? אבל בואו נניח רגע שכן.   גם אני, לפחות בחוויית הילדות שלי, הי...

האא אההההה מהיר כאן בלונה פארק של התיפקוד איך הכל התגלגל? אני מנסה להזכר. עזבתי אז עיר ומקום עבודה של עשר שנים, קהילה, מקהלה ובית. עזבתי חתולים ואת היער האהוב. בבית החדש שבוע שלם רק הסתכלתי מהמרפסת- להכיר את הסביבה מרחוק. לבחון. אחר כך יצאתי למרחק של מטר, שניים. כל פעם עוד קצת. 3 שנים לא עבדתי. פה ושם עשיתי חלטורה באיור או פוטושופ. סכום הכסף השנתי שנהגתי להרוויח בעבודה שהייתה לי נכנס באופן מדויק בשנה הראשונה דרך השקעות (כתבתי על זה פוסט פעם). היקום ידע על איזה סכום אני מכווננת ולא היה כל כך משנה מה אעשה בשבילו. הוא כבר מקודד ובא. בשנתיים הבאות, עם זאת, זה כבר לא היה ככה. הרווחים מהשקעות כבר לא תאמו את הסכומים שהייתי רגילה להכניס כל שנה מעבודה. כנראה שליקום יש גם דרכים משלו להקציב לי את תקופות המנוחה. הוא אומר לי- שנה אחת אני אפרנס אותך ואאפשר לך לנוח, אבל עכשיו... שימי לב- זה מתחיל להיות לך יותר מדי, המנוחה הזו. היא כבר לא תומכת. זה סיפור חיי בעצם, למצוא את המינונים הנכונים של עשייה ומנוחה. גם על זה כבר כתבתי כאן לא מעט, בהקשר לגורם המגביל שנחוץ על מנת למקסם תיפקוד. "למקסם תיפקוד...