הזיות של אפריל 22

 כבר כתבתי לא מזמן אבל הרגשתי שעוד פעם יש צורך. קצת התעצבנתי שכל פעם מחדש אני חוזרת לכתוב על אוטיזם אבל כנראה שזה בלתי נמנע ובעל מספיק משמעות כדי לשוב ולכתוב על זה עד שזה יעובד ויובן מספיק.

 

הפעם רציתי לכתוב על משהו אחר, שגם הוא קשור לעולמי הרגשי וחווית העולם המשונה שלי. לאחרונה חזרה לי תופעה שמלווה אותי כבר הרבה שנים, לא זוכרת ממתי בדיוק. זה בא והולך, יש תקופות שקורה הרבה ויש כאלו שפחות. התופעה היא בעצם סוג של הזיות אבל לא ממש. מה שקורה זה שאני רואה משהו בזווית העין, משהו שלא נכנס לגמרי לשדה הראיה ונראה באופן מטושטש, והמח שלי מפרש אותו כדבר אחר לגמרי. זה קורה תוך מאית שניה, וזה מלא בפרטים לפעמים (לפעמים גם לא). לדוגמה, לפני כמה ימים ישבתי בחדר השינה שלי ובזווית העין ראיתי איש, בסלון, הייתה לו גיבנת והוא התקדם בצורה לא הגיונית ממש, לא בצעדים אלא במעין קפיצות. הוא היה מעין קריקטורה של אהובי כדמות מצוירת. אהובי, יש לציין, בכלל לא היה שם באותו הרגע. אני לא יודעת למה ראיתי את זה והאמת שבנוגע לזה אפילו לא היה משהו שם שהתפרש כמשהו אחר. כלומר הרבה פעמים אני רואה משהו בזווית העין, נגיד שקית נייר, ואפרש אותה כמו חיה, אבל לפעמים גם זה קורה בלי טריגר חיצוני שהופך במוח למשהו אחר.

 

כמעט באופן קבוע מה שאני רואה זה חיות. לפעמים גם פרחים, והכי נדיר אנשים. לפעמים זה סתם כתם ולפעמים זה ממש מלא פרטים וזה גם יכול להיות חיה דמיונית, למשל פעם ראיתי מעין שילוב של ארנב וכלב בולדוג וכל זה היה נטול פרווה כמו החתולים הערומים, וזה קפץ בגן היובל ליד הבית הקודם שלי.

 

בדרך כלל ההזיות האלו לא מפריעות לי, זה קורה בשבריר שניה ואני מיד מסתכלת לכיוון כי זה הרי לא הגיוני מה שהופיע שם, ואז אני רואה שזה לא באמת שם וממשיכה בחיים שלי. מה גם, שהדימויים בדרך כלל לא מפחידים ואפילו סימפטיים. אני אוהבת חיות אז מקסימום נהנית מהתוכן הרגעי והלא-משעמם שקפץ וממשיכה בחיי. לפעמים זה גם מבהיל, כי נגיד אני יכולה לראות כתם שחור רץ על המיטה בחדר השינה ואני לא יודעת אם אשכרה עברה שם חולדה הרגע או שדמיינתי, ואז אני צריכה לבוא ולבדוק בזהירות.

 

שמתי לב שלאחרונה התופעה הזו התגברה אצלי ושייכתי את זה ללחץ ולעומס שאני נמצאת בו כרגע מבחינת לו"ז. המצב הנפשי שלי די בסדר בימים אלו. יש דברים שמעסיקים אותי ושאלות קשות וענייני מציאות מורכבים אבל בגדול אני מאוזנת ושמחה. אני מקשרת את ההזיות לעומס כי אני יוצאת מנקודת הנחה שהן תופעה לא חיובית באופן כללי, וכן יכולה לומר שאפילו שהדימויים סימפטיים לרב, זה כן מערער קצת את תחושת המציאות והביטחון, כי זה מבלבל וכל הזמן צריך לשאול שאלות של מה התרחש ומה לא (שאלות שגם ככה מעסיקות אותי מתוקף החרדה התמידית שמלווה אותי, מה שהופך את ההנחה שלי לעוד יותר הגיונית, כי עומס מעלה את מפלס החרדה, ומפלס החרדה, מסתבר, את ההזיות. *מעניין גם לחשוב על זה בהקשר לאנשים שלא קיבלו תיקוף לחוויות שעברו ועסוקים בקרה או לא קרה.).

 

כבר כתבתי בעבר כאן על הגילוי המסקרן במיוחד של ד"ר אורי שוורצמן (רופא לבן אלים שחורים) לגבי דיכאון אפריקאי, שמגיע בדרך כלל עם הזיות, בניגוד לדיכאון מערבי. כבר כתבתי כאן שאם כך, הדיכאון שלי הוא כנראה אפריקאי. זה בפני עצמו מעניין, כי אין לי שורשים אפריקאים, אבל יכול להיות שמשהו בתפיסת העולם שלי יותר דומה לשלהם מאשר לשל העולם הלבן. אני חושבת שמשהו בבסיסה של תפיסת העולם האפריקאית הוא יותר מחובר לטבע, ומה שיותר מחובר לטבע גם יותר מחובר לתופעות שלבנים אוהבים לקרוא להם "על-טבעיות", באופן פרדוקסלי כמו שאר הנחות ואורחות חייהם. טבע זה לא רק עצים ופטריות וסבכי שחור גרון. טבע זה גם קוונטים ומסעות אסטרליים וחורים שחורים וכל מני הפתעות אחרות של היקום והקיום שאין לאנושות מושג עליהן או שום כלים לתפוס.

 

בקיצור, דיכאון וחרדות הם הרבה פעמים אחים ובאים ביחד, ואם הדיכאון שלי אפריקאי, כנראה שגם החרדות שלי. הירהרתי בדברים האלו לאחרונה והלילה חלמתי חלום בנושא. אתן קודם רקע ואז אספר אותו:

 

לפני כמה שנים הייתי מתעוררת כל לילה מרעשים רמים ומטרידים שנשמעים כמו מבזק חדשות או פרסומות רדיו לסירוגין. זה היה כל כך חזק שזה היה אשכרה מעיר אותי משינה, אבל ברגע שהייתי מתעוררת הייתי קולטת שהרעש לא קיים והוא היה בראש שלי.

מה שקרה בחלום הוא שההזיה הזו חזרה פתאום, ואני הייתי בדרך לעשות בדיקה באיזו מעבדה. הבדיקה מזהה גלי קול ומאיפה הם מגיעים- מבפנים, או מבחוץ. בחלום אני נתקפת חשש רציני לגבי האפשרות שהמכשיר לא יצליח לזהות שום גלי קול, ואם כך, אם הקול לא בא מבחוץ ולא בא מבפנים, אז מאיפה הוא בא?

 

ההסתכלות שלי על שמיעת קולות/ הזיות ויזואליות ושאר תופעות מהמשפחה הזו, היא הסתכלות קצת יונגיאנית אפשר לומר. היא יונגיאנית במובן הזה שאני שואלת את עצמי מה המשמעות של הסמל, של הארכיטיפ. מה שפחות יונגיאני בה זה שאני פחות בעניינים הקולקטיביים ואני חושבת שבפירוש סמלים צריך לתת הרבה יותר משקל למשמעות של הסמל לאינדיווידואל עצמו שפגש בו, כי עצם המפגש בין אינדיוידואל לבין סמל שבא לבקר אותו הוא איזה קסם אלכימי חד פעמי ובעל משמעות ספציפית. אני לא מכירה מספיק את יונג ואולי הוא כן דיבר גם על זה, אבל בכל אופן לא אכפת לי ממנו אז נמשיך הלאה.

בעצם זה גם לא בדיוק מה שרציתי לדבר עליו, וזה לא עונה על השאלה שעלתה בי בחלום. כלומר, אם כבר פעמיים הזיתי את אותו הדורבן, אז אפשר לשאול נניח מה לי ולדורבנים, או מהו הדורבן כטוטם... אבל החלום שלי שואל משהו אחר. החלום שלי מציע הצעה שבאמת מערערת את מה שידוע- הוא מציע שהדורבן הזה לא בא מהעולם הפנימי שלי וגם לא בא מהעולם החיצוני. לא היה דורבן ביער וגם לא היה דורבן בדמיון שלי. אז איפה היה דורבן? כי הרי, היה. נכון?

 

זה אולי קצת מוזר כשמדובר בדורבנים. ננסה את זה עם כיוון אחר, של קולות, של מחשבות ומילים-

 

אני מנסה לחשוב על דוגמא והחלטתי פשוט לקחת כמה דוגמאות, כל אחת מדגימה אופציות. נניח אני יושבת וכותבת או מציירת ופתאום קול במוח שלי אומר "מיאו". אני יוצאת מנקודת הנחה שהקול שאמר מיאו הוא קול פנימי, שלי, קצת דומה בהתנהגות שלו למחשבה פולשנית. אני מכירה חתולים ואוהבת אותם אז משהו בתוכי אמר מיאו. זה מרגיש מנותק מהקשר אבל בסדר, עולם התת מודע שלנו הוא רחב וצף ברנדומליות לפעמים, במיוחד אצל אנשים עם מבנה אישיות דומה לשלי.

 

יופי. זו דוגמא לקול שבא מבפנים. עוד דוגמא לקול שבא מבפנים יכולה להיות אישה שמסתכלת במראה וקול אומר לה "את מכוערת, אסור לך לצאת מהבית". זה קול שכנראה בא מהתפיסה השלילית שלה את עצמה (בכוונה אני נותנת דוגמא פשוטה), אבל אולי גם יכול להיות קול חיצוני, של האמא שהקטינה אותה כל החיים, למשל... מקרה שקורה הרבה. (קול פנימי גם יכול להיות מושפע ומעוצב מאינסוף קולות חיצוניים, זה לא שחור לבן והכל שזור ומורכב).

 

עכשיו ניקח קול שבא מבחוץ- נגיד קול שאומר למישהו להרוג זקנות. זה יכול אמנם להיות קול שבא מבפנים מתוך איד מופרע או תוקפנות בלתי מרוסנת שמבקשת לקבל פורקן, רצון להרוס וכו, אבל זה גם יכול להיות קול שבא מבחוץ, שאומץ מבחוץ, כי יש אופנה מטרידה לפגוע בחסרי ישע, או אפילו כי ככה הסטיגמה על שומעי קולות. (העובדה שזה עלה אצל הבנאדם הספציפי היא תמיד חשובה ורלוונטית, כי הבנאדם הזה מבקש לפגוש את הקול הזה בדיוק ולא שום קול אחר. זה נוגע לו בנקודה שהוא מבקש להתפתח בה. לצערי לא כל אחד יצלח את זה יפה ויש גם כאלו שירצחו את הזקנה. זה תלוי בכוחות ובסביבה ובפריבילגיות וכלמני).

 

עכשיו ניקח קול שלישי. אני נגיד הולכת ברחוב לתומי וקול אומר לי משומקום "זו רק ההתחלה". רק ההתחלה של מה? הקול הזה נשמע אלוהי, רחוק, אני כמעט מרגישה שנבע מהירח. על קול כזה בעצם החלום שלי שואל את השאלה. על הקיומים הנסתרים מעינינו, שאולי (אפרופו קקפוניה רדיופונית) לפעמים כשגל אחד עולה על אחר ויש חירחורי קליטה ועירבובי מידע, זה עובר דרכינו?

 

אולי זו גם לא טעות, אולי יש אנשים שהם צינורות. רעיון כזה יכול בקלות לקחת בן אדם עם כלי קטן מדי ולשבור לו את הצורה, כי זה יעלה לו לראש בקטע מגלומני ברגע שהוא יקלוט שהוא צינור (או שלהפך, יתפרק לרסיסים בכניעה מראש אל מול הדבר הזה- בעצם אלו הקטבים של מאניה ודיפרסיה). אחד נגיד ילך ויהיה ראש כת או יהיה סבור שהוא המשיח או נביא. קשה מאד לאנשים לשאת צניעות באותה הנשימה עם זה שהם בצלם. קשה להם להתהלך על האדמה הזו עם כח אלוהי ובגלל זה כל כך הרבה אנשים משתגעים. קשה להם להודות שהם לא יודעים הכל ובגלל זה הם קוראים לטבעי על טבעי. יש אנשים שבאמת משתגעים והמידע שלהם משובש והפרשנות שלהם סוטה מהאלוקי ואולי השפיות היא להצליח לשפוט בינך לבין עצמך, לברור איזה קול הוא פנימי, איזה קול חיצוני, איזה קולות חיצוניים שטפו לו את המח עד שהתחזו לפנימיים, ואיזה קול, אולי, השתרבב לו מעולם אחר, ואיך אפשר להצליח לנשום ולהגדיל את הכלי בצורה כל כך עדינה והדרגתית כדי שלא יתפוצץ אל מול כל השפע הזה?

 

ועדיין הרעיון שישות חסרת גוף הגיעה לבקר כאן הלילה מילא אותי בעתה כזו שפחדתי לקום להשתין, ממש כמו בגיל 9 כשישבתי שעות עם הרגליים מכווצות כדי שהמפלצת שמתחת למיטה לא תשלוף אותי מעולמי ותחטוף אותי אל התהום.

 

לא מרגישה שהצלחתי להעביר את המחשבות שלי כמו שצריך. בכל אופן אלו נושאים שמעסיקים אותי המון זמן ואני חושבת שאחת מדרכי הטיפול הנפלאות ביותר עבור סכיזופרניים ופסיכוטיים זה ללכת עם הסיפור, להקשיב לו, סוג של לאפשר למתמודד לחיות את הסיפור אבל בתוך מרחב בטוח, שמתבונן עליו תוך כדי. שעובד עם הסמלים שלו ולא נגדם. אחד מחבריי הוא צייר סכיזופרן. הוא מטופל תרופתית אבל לא יותר מזה, ואני חושבת שעולם היצירה הוא המרחב הבטוח שלו, והוא עושה שם בעזרת עצמו בלבד תהליך מדהים של מפגש עם הסמלים, דיאלוג ביניהם ועבודה עמם. אפילו שהוא מאמין שכל זה אמיתי, עדיין זה מרחב בטוח כי בסופו של דבר זה קורה על הדף, ולא ברחוב. הדף הוא הבועה הטיפולית שם וכל בנאדם יכול לנסות לזהות את הבועה הקטנה הזו שלו בחייו.

 

אצלי אין בועה ספציפית אבל הכתיבה למשל היא מקום לעיבוד וסדר בדברים. אני לא מטופלת תרופתית כבר שנים ולא כל כך נבהלת שהתכנים האלו צפים. פרסמתי כפוסט באיזו קבוצת פייסבוק שאלה לגבי ההזיות הקטנות האלו כדי לבדוק עד כמה התופעה נפוצה, ואם כן, מה יכול להשפיע עליה- החל מלקות ראיה דרך משתנים רגשיים ועד לדמיון מפותח. אני בוחנת גם את מה שמשפיע על עולם הסמלים שמופיע אצל כל אחד וממה זה מושפע, האם זה מחובר לתכנים שהאדם מתעניין בהם או שזה רנדומלי. כלומר, האם אדם שאוהב חיות יהזה יותר חיות? האם חיות באופן כללי זה סמל נפוץ שעולה בתופעה הזו, ואם כן למה? אם זה אנשים- איזה אנשים? מוכרים, לא מוכרים? זה דמות מצוירת או נראית בשר ודם? מה היא לובשת? וכו וכו'. אצלי, אגב, באבחון זה הוגדר כ"גלישות פסיכוטיות" ואצל חברה נוספת שחווה את התופעה כמעט זהה לאיך שאני, זה גם הוגדר כך.

חשוב לציין שזו תופעה שמי שחווה אותה הרבה לומד להדחיק אותה, כי זה קורה בכל מקום ועל הדרך, לפעמים באמצע יום עבודה או הליכה מהירה לאוטובוס, ואין זמן או לגיטימציה להתעכב על זה, וגם כי זה נחשב מטורלל קצת... אבל דווקא הסודות האלו, אני אוהבת לתפוס אותם בפינצטה ולשאול עליהם שאלה- למה הארנב הזה היה לבן ופתאום הופיע עליו כתם חום? למה פתאום היא ראתה בקומה רביעית את ישו הצלוב? למה חמניה מעופפת? למה חילזון ענק? למה דווקא עכשיו? מאיפה? של מי?

 

לא צריך להפריע לעצמינו לחיות ואני חושבת שזה טוב ללמוד לקחת אוויר ולהמשיך בדרך, ועדיין, זה משהו שלא כל בנאדם חווה, וזה חלק מהזהות שלנו ומהסיפור שלנו וגם זה מבקש לקחת חלק במסע ההחלמה וההכרות עם העצמי, אלוהים והיקום.

 

עוד נקודה אחרונה בנושא- התופעות האלו מאד התגברו אצלי אחרי התנסויות באל אס די (ומאד פחתו אחרי שנים ללא שימוש בשום משנה תודעה). בטריפים של האסיד הרגשתי שקיבלתי מעין מפתח. שהמוח שלי הוביל אותי בשביל ויכולתי לזכור את הדרך אחר כך גם בלי החומר עצמו. השביל הזה סיפר לי בעצם איך המח יכול לייצר תמונה בכוחו שלו. לקחת תמונה קיימת ולעשות ממנה מטעמים ומניפולציות. בזמנו מצא חן בעיני הצעצוע החדש והייתי מפליגה עליו במודע אבל כמו שבאסיד לפעמים הספינה מתחילה לקחת את עצמה ככה באופן כללי הטבע של האדם והמח. לא תמיד אנחנו בשליטה ומודעות. קצת מרפים והופס, המחשבות רצות, התמונות מתעצבות...

 

דבר אחרון בנושא למי שזה מעניין אותו- יש הרצאת טד מוצלחת לדיאלוג עם הקולות

https://www.ted.com/talks/eleanor_longden_the_voices_in_my_head?language=he

 

וגם קבוצות תמיכה של שומעי קולות שלא מגנים אותם והולכים נגדם אלא מקשיבים למה שיש להם להגיד (להקשיב לא אומר לציית).

https://www.hearing-voices.org/

(יש גם לפעמים אירועים בישראל, זה מתפתח ומאד מרגש שזה קיים)

 

זהו, תהיו בריאים ותתעשרו

 

(אה ובנוגע להתעשרות עשיתי כמה צעדים חשובים כמו מעבר קרן פנסיה והקטנה משמעותית של דמי הניהול + גילוי של כסף שככל הנראה מס הכנסה חייב לי על מס רווחי הון ששילמתי לחינם ועכשיו אני תוהה אם להשאיר שם 6 שנים כהשקעה או למשוך כעת. גם גיליתי עבור הורי נקודות זיכוי במס שהם לא ניצלו ועל כן מגיע להם גם החזר של עשרות אלפי שקלים. גאה בעצמי ממש, איזה כיף!)