אהה מהה סוף מרץ הגיע הזמן לכתוב

 

לא ברור לי איך נקלעתי שוב לסיטואציה הזו של לוז צפוף שבעצם לא הייתה בחיי כבר משנת 2015 בה סיימתי את התואר הראשון והמסכה שלי קרסה. בעצם אני חושבת שאולי משהו בי ביקש לחוות אותה שוב, אולי קצת בדומה לשחזור טראומה בניסיון להשתלט הפעם, ונכון לכרגע אני יכולה להגיד שהעניינים די בשליטה. מעניין, שזו לא פעם ראשונה שאני כותבת כאן לאחרונה על שחזור טראומה (למרות שאז אלו היו גורמים חיצוניים ששחזרו, ואני רק נקלעתי, ויש מכשפים ומטפלים שיאמרו שאין מקריות וגם אני הייתי ביניהם פעם, ובעצמי כתבתי כאן על המתח שנוצר בין אלו שיש להם אישור רשמי להשתמש בהנחות המכושפות הללו על חיים של אנשים, לבין אלו שמאושפזים ומוכרים כמשוגעים על אותו עניין בדיוק). בקיצור התפזרתי. מה רציתי להגיד? שלא כל דבר מסונכרן הוא פאקינג מציאות שבראת, וצריך להזהר עם ההיפיזם הזה ולעבוד איתו ממש בעדינות ובמינון מתאים.

 

לאחרונה אני גם פוגשת לא מעט מפה ומשם דיבורים על החיים עצמם כטראומה מתמשכת- בהקשר לאוטיזם ורגישות גבוהה, אבל גם בלי קשר (בסוף כולנו בני אדם וכל מי שגדל בחברה חולה (אפרופו פיגועים) נשרט מזה, אפילו אם הוא אלוף האלופים בלשחק את המשחק ואפילו אם לא מרגיש שזה משחק). גם אלו נושאים שכתבתי עליהם כאן כבר בעבר. איזה שני פרופסורים או משהו מאוניברסיטת בר אילן חקרו את הקשר בין אוטיזם לפוסט טראומה ומצאו חיבורים ברורים. אין לי כוח לצרף לכאן כתבות או מחקרים אבל הרשת גועשת בנושא, בדפים של הקהילה.

 

גם באבחון שלי מצאו "תוכן טראומטי מובהק" אבל אני לא יודעת למה בדיוק לשייך את זה- לטמטום האנושי, לתקשורת הלקויה בין הורי, לזה שנולדתי חשופית או להכל ביחד. כנראה האחרון. המידע מבקש לבוא אלי אבל אין לי זמן לקבל אותו. ביקשתי שהחיים יסחפו אותי אולי כי גם קצת רציתי הפסקה מלקבל מידע ולעבד חוויות חיים ולנתח ולהשאיר מאחור ולעשות ריפרש בלופים לעולם הרגשי שלי. גם להשתתף במשחק זה סוג של אותו הדבר כמו לא להשתתף. זה כמו שרוח מתגשמת בחומר והם לא באמת נפרדים. אז בסדר  שלרוב אעדיף לשהות ברוח, לרחף במחשבות ובחלומות, לעבור בין יקומים ועולמות בלי לזוז מהספה, אבל גם אם אני מתרוצצת כמו עכברוש אנושי ענק ושעיר מאוטובוס אחד לאחר ודוחפת ארוחת צהריים וגונבת שניה להתקלח ומעמידה סיר אורז ומקריבה את השכר של אחת המשמרות שלי רק כדי לקבל עיסוי רק כדי להפסיק לכאוב רק כדי להיות מסוגלת לתת עוד משמרת- גם זה, זה אותו הדבר. כמו שכתבתי למורה שלי לגששות לפני כמה ימים: החיים הם תמיד אותם חיים. החוקים, הדפוסים, הסמלים, המשמעויות... ואתה יכול לבחור את הדרך.

 

קיבלתי משכורת על להשתגע ועכשיו אקבל משכורת על לתת מהזמן שלי לאנשים אחרים. לפעמים אני חושבת שהחברה היא אולי בכל זאת משהו תמים. אולי כן אפשר ברגעים של חסד להאמין שהיו לה כוונות טובות, שהיא בעצם גינת פרמקלצ'ר טובה ורחומה, וכל מה שהיא רצתה זה לחלק נכון בין משאבים כדי שלא יהיו יותר מדי חלזונות אלא פחות מדי אווזים. אולי היא רצתה להפוך בעיות לפתרונות, וכל הסיפור המלוכלך הזה של עבודה הוא בסך הכל ניסיון להביא לאיזון מסוים, כמו שאבא שלי אמר לי פעם שהכל שואף לאיזון, ונתן לי דוגמא על הכנת ריבה ועל הסוכר והפרי שגדל וקטן והשוואת לחצים ואנערף מה. אז, כאילו, אני מנסה לחיות חיים נטולי לחצים אבל אז יש אנשים שמתרבים בלי לחשוב ועושים את הכל על הדרך (לא נאמר בשיפוטיות) ומוצאים את עצמם לחוצים ואז היקום הרחמן לוקח אנשים כמוני ואומר "אה-אה, לא ולא חמודה שלי. אז בסדר שנשבעת לסדר לעצמך חיים נטולי שעון מעורר, אבל יש כאן משפחה שזקוקה לעזרה, ואת, בדיוק את, מתאימה למשבצת הזאת".

 

ואולי באמת יש גם שידוכים משמיים, כמו הילדה שאני עובדת איתה כעת, שכבר מזמןןן ידעתי שנועדנו לעבור משהו יחד. שכבר מזמן הרגשתי שמקום העבודה שלי הוא איתה, ואני עוברת שם מולה משהו עוצמתי מאד. לא יודעת. בכל אופן בינתיים אני במשחק שיש לו ביטוי גשמי חזק- לקום, לזוז, לפגוש אנשים, לתקשר לתקשר לתקשר... אלוהים. כל הסיפור הזה סביב להיות מטפלת הוא כולו סביב התקשורת, ואולי זה מה שהייתי צריכה כל הזמן הזה, ואולי בגלל זה בסוף הרבה פעמים אוטיסטים כפרה עליהם הם מורי התקשורת הכי טובים, כי הם לא באוטומט על זה, הם נשברים על זה, מתעכבים על זה, מדברים על עצם הלדבר. אבל לפעמים גם לא. לא צריך לעשות הכללות על אוטיסטים בקטע הזה. יש מאפיינים משותפים וזה מניח את הדעת כי תמיד זה מניח את הדעת לדעת שאתה לא חיזר לבד ויש עוד כמה מסוגך, אבל עדיין. הם לא מלאכים כמו שהם לא שטנים. בכל אופן הבחנתי בתופעה שהבחנתי ויש לזה ערך, בעיני, ללמוד באופן פעיל כל כך מהו שיח של רגשות, צרכים ורצונות. אלוהים, צריכים ללמד את זה בבתי ספר (את כולם).

 

חגגתי יום הולדת באילת עם אהובי. הרגשתי שיום ההולדת הזה הוא בסימן מפגש עם הממלכות השונות. הלכנו לגנים הבוטניים וגם לפארק הצפרות, שנירקלתי לראשונה בחיי וגם לקחנו שיעור פרטי באסטרונומיה שהיה מרתק ממש. התערבבנו עם יצורי האדמה, הים והשמיים, וכולם היו אורחים ביום הולדתי. לצערי הייתי רחוקה מהמשפחה וזה היה לי חסר. עד עכשיו זה חסר לי ומצער אותי. לא חשוב. נלמד מזה לשנה הבאה שחשוב לי להיות קרובה למשפחה ביום הולדתי, ואת הנסיעה והחגיגות נעשה קצת לפני או אחרי. לגבי השנירקולים זה היה לי מאתגר ואני אצטרך תיקון בקיץ. הרגשתי שיותר היה לי מפגש עם שיטת "ווים הוף" מאשר עם הדגים. בסדר, גם זה משמעותי ולמדתי שם משהו על עצמי.

 

בעוד שלושה חודשים אסיים ללמוד מקצוע טיפולי ואני תוהה מה עם זה. הבטחתי לעצמי שהפעם כן אחפש עבודה בתחום שלמדתי, אבל החיים כרגיל מתגלגלים לכיוון שלהם, וקיבלתי הצעת עבודה טובה כשאסיים את זו הנוכחית, והתחייבתי אליה כבר מעכשיו. היא לא בתחום הלימודים אבל גם לא רחוקה ממנו מאד. גם העבודה הנוכחית לא לגמרי רחוקה, ובכל זאת אני בתהיות. זה קשה לי מאד למצוא אפשרויות פרנסה מתאימות לצרכים שלי וכשכן מוצאת מרגישה שצריכה לתפוס את זה בשתי ידיים. כן יש לי מחשבות גסות לכל מני כיוונים שלא היו בעבר- להשלים אי פעם לימודי תואר שני בטיפול באמנות, ואולי אפילו להתחיל לקבל מטופלים באופן פרטי בבית. לא יודעת. בכל אופן המגמה בעניין הפרנסה חיובית, שכן אני עומדת בכלל שקבעתי לעצמי במרוצת השנים- השאיפה הכללית היא תמיד לעבוד פחות ולהרוויח יותר, ושמה כן הגרף כל הזמן בשיפורים ומגמת עליה. בלי נסיעות. בלי לקום מוקדם בבוקר. לא יותר משלושה ימים בשבוע. לא פחות מ60 שח לשעה. סבבה בינתיים. ילך וישתפר. מאתגר? בהחלט, אבל הנה. קיים.

 

עכשיו עלי להמשיך במירוץ ואין לי אפילו מושג מה כתבתי כאן. בקיץ הקצב ירד ואשוב להרהר קצת, אולי לצייר וליצור יותר, אולי נקפוץ לאוסטרליה או אתיופיה או מדגסקר או איסלנד או נשוב לאמריקה לתת את הכיף השנתי להוריו. עכשיו לאכול והלאה

 

והנה פורטרט עצמי חדש שציירתי. יש עוד דברים שהייתי משנה אבל נגמר הכוח אז הנה