אהה מהה סוף מרץ הגיע הזמן לכתוב לא ברור לי איך נקלעתי שוב לסיטואציה הזו של לוז צפוף שבעצם לא הייתה בחיי כבר משנת 2015 בה סיימתי את התואר הראשון והמסכה שלי קרסה. בעצם אני חושבת שאולי משהו בי ביקש לחוות אותה שוב, אולי קצת בדומה לשחזור טראומה בניסיון להשתלט הפעם, ונכון לכרגע אני יכולה להגיד שהעניינים די בשליטה. מעניין, שזו לא פעם ראשונה שאני כותבת כאן לאחרונה על שחזור טראומה (למרות שאז אלו היו גורמים חיצוניים ששחזרו, ואני רק נקלעתי, ויש מכשפים ומטפלים שיאמרו שאין מקריות וגם אני הייתי ביניהם פעם, ובעצמי כתבתי כאן על המתח שנוצר בין אלו שיש להם אישור רשמי להשתמש בהנחות המכושפות הללו על חיים של אנשים, לבין אלו שמאושפזים ומוכרים כמשוגעים על אותו עניין בדיוק). בקיצור התפזרתי. מה רציתי להגיד? שלא כל דבר מסונכרן הוא פאקינג מציאות שבראת, וצריך להזהר עם ההיפיזם הזה ולעבוד איתו ממש בעדינות ובמינון מתאים. לאחרונה אני גם פוגשת לא מעט מפה ומשם דיבורים על החיים עצמם כטראומה מתמשכת- בהקשר לאוטיזם ורגישות גבוהה, אבל גם בלי קשר (בסוף כולנו בני אדם וכל מי שגדל בחברה חולה (אפרופו פיגועים)...