סיכום דברים- פברואר
פתאום קלטתי שהחודש נגמר ולא כתבתי כלום. דווקא היה לי הרבה לכתוב, הרבה קרה בי אבל לא מצאתי פנאי לכתיבה. זה חסר לי. עדיין אין לי פנאי אבל אני רוצה להניח כאן נקודות, פשוט כדי להניח.
דברים שהעסיקו אותי בחודש הזה-
למה אוטיסטים אוהבים לשנן? על איזה צורך זה נותן מענה?
האם ציור יכול להוות בשביל הצייר האוטיסט את אותו המענה שמספק השינון?
מה זה בכלל ציור בשבילי? הקטע הזה של להתבונן, לעבד, ולצייר את מה שאני רואה. מה הטעם בזה? מה קורה שם בעצם? על פניו אפשר היה לומר שזה חסר משמעות לחלוטין, למה שבן אדם יעשה את זה? אבל יש שם משהו, יש שם איזה קלט-פלט. יש שם אימון בתקשורת. זה מתחיל בהתבוננות, שהיא "ככה אני רואה את העולם" ואז יש עיבוד פנימי, והבעה של הדבר אחרי שעבר בפילטרים שלי. ככל שזה יותר דומה למציאות ככה יש תחושת הצלחה, תחושת קוהרנטיות כלשהי, שייכות לזמן ולמקום, פחות פיזור. יש תחושת איחוד. יש הבנה. האוטיסט מנסה להסביר לעצמו את העולם לפעמים. ציור זו דרך אחת לעשות את זה.
מה עוד?
אה כן. מאיפה נובעת שנאה עצמית? מה הגרעין? היכן נשתל הזרע? האם סביבה שלא מעודדת שיח רגשי וחיבור, בסופו של דבר יכולה להביא לשנאה עצמית? האם ילד שאמנם נותנים לו לאכול, והוא ישן במיטה טובה ויש לו בגד חם, אבל לא באמת רואים לעומקו, יכול עם הזמן לפתח ניכור כה עמוק, ואפרופו האיחוד שדיברתי עליו בהקשר לציור...אז כאן- לחוש פירוד עמוק מעצמו, מנפשו, עד כדי שמתחיל להיות עסוק בהשוואות לכל מי שכן נראה שמשיג או מקבל הכרה כלשהי, שמקובל באופן כלשהו, ואם לא עלה בידו להגיע לנקודה הזו... בעצם, למה לדבר רחוק, למה בגוף שלישי, למה בלשון זכר? אני מנסה להבין איפה נשתל הזרע הזה שהביא אותי בסופו של דבר להרעיב את עצמי, לסמם, לאנוס, לדפוק לעצמי את הראש בקיר על כל מילה שאמרתי והאמנתי שלא הייתה במקום, ולרצות לא רק לחתוך את עצמי אלא גם למרוח על זה בוץ וחרא כדי שיזדהם ואמות.
זה היה קשה, להזכר בזה. נזכרתי בזה השבוע אחרי טריגר לכאורה כל כך פשוט. לא ידעתי שהמחשבות האלו עוד בי. זה כאב כל כך לפגוש אותן, אבל אני גם שמחה שפגשתי. אם החרא הזה עוד קיים בי אז שיבוא. אני רוצה להסתכל עליו. אני רוצה להכיר אותו. אני אתן לו את כל האהבה שהוא צריך על מנת לעזוב.
ועוד-
פעם ראשונה השבוע מזה שנה של זוגיות, שבכיתי ממשהו שאהובי אמר לי, וכעסתי ונעלבתי מאד. אני לא קוראת לזה ריב כי נדיר להביא אותי לריב. יותר סביר (כמו שאכן קרה כאן) שאשתבלל ואבכה את נשמתי במשך 48 שעות בממוצע ללא הרף. בכל אופן, מה שרציתי להגיד הוא שיש הרבה ערך בסדק הזה. ורדה אמרה לי שסדק כזה נוצר בזוגיות רק כשמגיעים למצב שמספיק בשלים כדי לקחת אותה שלב אחד קדימה, ואפילו סיפרה לי בדיחה על איזה רבי אחד שלא מסכים לחתן זוגות שאף פעם לא רבו. אני באמת מרגישה שנוצר בינינו קירוב עמוק יותר, וששנינו באיזשהו מובן קצת נבהלנו פתאום ופחדנו לאבד. החיבוק שלנו נראה אחרת אחרי זה. הוא היה קרוב הרבה יותר.
עוד דבר שקרה לי בהקשר הזה הוא שאני נוטה תמיד לעשות מבני הזוג שלי אלוהים, ולחשוב שאיני ראויה מספיק אליהם, ועכשיו, ובכן, הוא גילה את פרצופו האנושי, ואני שמחה על כך. כולם מפשלים לפעמים, כולם מכוערים או טיפשים לפעמים. אני שמחה כי איכשהו אחרי מה שקרה אני מרגישה שאני מצליחה לשים את עצמי במקום יותר שווה מולו, ושעכשיו שנינו פשוט בני אדם, וזה נעים יותר.
ועוד-
התחלתי לעבוד אחרי איזה 3 שנים שלא. אני עובדת עם ילדה אוטיסטית וזה מביא לי הרבה יותר כאפות משדמיינתי. אני לא אפרט על זה עכשיו אבל אגיד שכבר מתחילים הסנכרונים הכבדים, החומר הטוב. מרוצים ממני בינתיים וגם אני מרוצה, ומודה לאלוהים מאד על האפשרות המדויקת הזו לפרנסה.
השתדלתי מאד לשוב ללוז עמוס יותר בצורה רכה וקשובה. חיפשתי לי (וגם מצאתי) תחנות עגינה והתרעננות קטנות שעוזרות לי למלא את הסוללה האוטיסטית שלי (סוללה שמתרוקנת יותר במהירות מסוללה של נ"ט, בכל אינטרקציה אנושית). שמתי לב שאפילו להתקלח באמצע היום ולגזור לעצמי ציפורניים זו תזכורת טובה לכך שלא נטשתי אותי, שאני בבית. שהבית בי ואני יכולה לנוח בכל מקום. (כי הרי, מה אני רוצה לעשות שאהיה גדולה? הרבה הרבה כלום 3> ).
דבר אחרון-
השבוע אני חוגגת יום הולדת! אני מאד אוהבת ימי הולדת ומתרגשת מהם, וכבר התחלתי לחגוג כמעט חודש לפני ולהזמין לעצמי כל מני מתנות. זה מצחיק, כי בדרך היו ימי הולדת לאנשים אחרים בחיי, ואני כזה מה רגע אבל זה שלי עכשיו זוזו. בקיצור מחר אנחנו נוסעים לאילת ואשנרקל לראשונה בחיי. אני ילדת יער ואף פעם לא פגשתי את הים ואני מתרגשת כי תמיד ידעתי שיגיע היום שנפגש ונערוך הכרות מקרוב יותר. מקווה להתאהב או לפחות להנות ולא לקפוא במים. כנראה שגם נלך לצפות בכוכבים וגם נתעסק בצפרות קצת, וכנראה שלא באמת יהיה לנו כוח לגשש אחר זאבים/ דולפינים בחמש בבוקר. יכול להיות שבכל זאת אעדיף ערב של שופינג בזארה מאשר זריחה מדברית. בסדר. בשביל מה אלוהים ברא אותי יצור מגוון. משהו צריך להיות נשי בקוף הזה.
אז יומולדת שמח לי, ובהצלחה בתקופה העמוסה הבאה עלי לטובה. קיוויתי לחיות והנה אני חיה. העומס זמני בהחלט. בקיץ אסיים את הלימודים וגם העבודה הנוכחית תסתיים עקב מעבר דירה שלהם. יהיו שינויים אבל בינתיים אנחנו כאן, רק להיום.
מזל טוב!
הוא מן גרסה אפלה ליום הולדת, כשבמקום בלון המצולמת מנפחת מעיים של חזיר.
בדרך כלל אני לא אוהבת לספר ולפרט על היצירות שלי אבל כאן בבלוג התחשק לי כן להרחיב טיפה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה