שלוש שש שש אפס חמש

  פתאום קלטתי שהחודש נגמר ולא כתבתי כלום. דווקא היה לי הרבה לכתוב, הרבה קרה בי אבל לא מצאתי פנאי לכתיבה. זה חסר לי. עדיין אין לי פנאי אבל אני רוצה להניח כאן נקודות, פשוט כדי להניח.   דברים שהעסיקו אותי בחודש הזה-   למה אוטיסטים אוהבים לשנן? על איזה צורך זה נותן מענה?   האם ציור יכול להוות בשביל הצייר האוטיסט את אותו המענה שמספק השינון?   מה זה בכלל ציור בשבילי? הקטע הזה של להתבונן, לעבד, ולצייר את מה שאני רואה. מה הטעם בזה? מה קורה שם בעצם? על פניו אפשר היה לומר שזה חסר משמעות לחלוטין, למה שבן אדם יעשה את זה? אבל יש שם משהו, יש שם איזה קלט-פלט. יש שם אימון בתקשורת. זה מתחיל בהתבוננות, שהיא "ככה אני רואה את העולם" ואז יש עיבוד פנימי, והבעה של הדבר אחרי שעבר בפילטרים שלי. ככל שזה יותר דומה למציאות ככה יש תחושת הצלחה, תחושת קוהרנטיות כלשהי, שייכות לזמן ולמקום, פחות פיזור. יש תחושת איחוד. יש הבנה. האוטיסט מנסה להסביר לעצמו את העולם לפעמים. ציור זו דרך אחת לעשות את זה.   מה עוד?   אה כן. מאיפה נובעת שנאה עצמית? מה הגרעין? היכן נשתל הזרע? האם סביבה שלא מעודד...