מחשבות בזמן ניתוח ועוד

 אחרי שסיימתי להלחץ מהקטע הזה של ההרדמה, ופחדתי מזה שבלעתי חלק מהחומר ועכשיו הוושט שלי תרדם ואיכשהו זה יגרום לי לא להצליח לנשום, נרפיתי קצת והתפניתי להרהורים. דמיינתי מולי פרק של צ'יקיטיטס, שזה אמצעי ההרגעה שלי בימים אלו, וחשבתי שזה היה יכול להיות נחמד אם מטופל היה צופה בטלוויזיה או שומע את המוזיקה שהוא אוהב בזמן טיפול, אבל מצד שני חשבתי שזה בעצם חשוב שיישאר קשר בין המטופל למטפל (כל עוד מדובר במקרה כמו כאן, של הרדמה מקומית ולא מלאה).

 

התחלתי להסתכל על הסיטואציה דרך המקומות בחיים שלי שיכולים לעשות את ההקשר, או לעזור לי להבינה. בהתחלה חשבתי על עיקרון הבסיס של הפרמקלצ'ר שהוא חלוקת משאבים. חשבתי לעצמי כמה מדהים זה, הפרוצדורה שאני עכשיו עוברת. כמה מדהים זה שאפשר לקחת חתיכה מהגוף שלי ולהזיז אותה למקום אחר. זה עדיין שלי, אני נשארת עם אותם כמות משאבים טבעיים ואישיים, פשוט מארגנת אותם קצת אחרת. חשבתי לעצמי כמה מדהים זה שיש אנשים שזו העבודה שלהם, שבזה הם מומחים, ושהם יכולים לעזור לי לעשות את הפלא הזה. נזכרתי גם במורה שלי לציור שתרם כליה למישהו, והמישהו הזה תרם כליה לאמא של המורה לציור. חשבתי על חלוקת המשאבים גם במקרו- בקהילה וקבוצה, וגם בינינו לבין עצמנו. איכשהו דווקא בהקהילה זה קל יותר להבין את זה למרות שזה יותר מורכב ויש יותר משתנים, אבל אני חושבת שמעט יוצא להקדיש מחשבה לכך שהכל כבר נמצא בתוכנו ולפעמים פשוט אפשר לעשות שינוי סדרים קטן והאדוות שלו יהיו חזקות ולטווח רחוק.

 

חשבתי על זה גם מהכיוון של מלאכה, אמנות ופיחלוץ. הדקדקנות בה הרופאה תפרה אותי, מחייבת עדינות ותשומת לב לפרטים. הסתכלתי על החוט הלבן שנצבע בדמי האדום ועל כלי התפירה המיוחדים שלה. הם לא דומים לשלי וזה לא דומה לעיצוב אופנה או תפירת בובות ואביזרי נוי. לתפור בני אדם חיים, לעזאזל! לתפור את האיברים שלהם! איזו אחריות ואיזה כבוד, איזה תפקיד מיוחד ומפואר וחשוב. אף פעם לא פחדתי מדם, ובשנים האחרונות גם התחלתי להתעניין בפיחלוץ ושימור חלקי בע"ח שעזבו את העולם. יצא לי לחתוך איברים ולעצב ולקבע אותם, אבל הם היו של יצורים מתים, ולא היה שום עניין אם זה יצא טוב או לא, מלבד עניין אסתטי, שגם הוא זניח מבחינת ההשלכות. המפגש שלי עם אלו עזר לי להתבונן במלאכת הרופאה בצורה סקרנית ולא הסטרית, להתפעל ולהעריך את פועלה.

 

אחר כך חשבתי בכיוון אחר לגמרי. חשבתי לעצמי כמה זה לא מובן מאליו שאני שוכבת כאן בתודעה ערה לגמרי, ומסכימה שיחתכו ויתפרו אותי, ולא מתנגדת כלל. אפילו שאני מסוגלת להבין את הרציונל שבדבר ואפילו שבאתי מרצוני החופשי לעבור את הניתוח הזה, עדיין זה לא מובן מאליו ומרגיש לי מנוגד לאינסטינקטים טבעיים. לא יכולתי למשל לדמיין חיה עוברת דבר כזה. אני יכולה לדמיין בקלות בלונדינית שרוצה להגדיל את החזה שלה או להקטין את האף שלה שוכבת מאושרת על מיטת הניתוחים, אבל חיות היער כנראה לא היו עושות את זה כי נשארה בהן איזו שפיות. המחשבה הזו הובילה אותי לחשוב על התקשור הטלפתי עם בעלי חיים, ועל למה זה בעצם כל כך מורכב לתווך להן צורך בטיפול רפואי. פתאום הרגשתי את זה על הבשר שלי, את הפער בין ההבנה הלוגית לבין כמה שזה לא נתפס ומוזר. האדם הוא יצור פלאי מאד אפילו שגם חולה ומטומטם. הוא המציא מיכשור משוכלל ודרכים באמת מדליקות לרפא את עצמו. אני לא באה להלל את הרפואה המערבית ולהגיד שזהו זה והסתדרנו, ממש לא, אבל וואלה... בהחלט באה לתת לה את הכבוד שראויה לו.

 

עשיתי מדיטציה ונשאתי תפילה שהגוף יקבל את השינוי, שהחתיכה שהושתלה תתקבל בברכה, והחתיכה החסרה תמלא עצמה ותחלים בקלות. בבוקר למחרת כבר לא חשתי כאב באיזור הניתוח וזה היה מדהים בעיני. הגוף הגאון והחכם יודע להחלים כל כך טוב. איך זה יתכן שאתמול חתכו ותפרו והיום כבר לא כואב? אולי גם התודעה נתנה את שלה, והשינה הטובה המרפאת- שמאפשרת לתודעה דווקא להבין שזה זמן ההפסקה שלה, וככה כל אחד לא מפריע לחבר שלו לתת בזמן שלו את העבודה שלו, וכל מומחה עושה את העבודה שלו בתיאום ושיתוף פעולה. גם זו חלוקת משאבים.

הכנתי מרק ופירה ואהובי קנה לי תרופות. עכשיו כתבתי ואחר כך אקרא ואנמנם. בהודיה שהניתוח שכל כך פחדתי ממנו עבר מהר, בהצלחה, ועם מחשבות מעניינות על הדרך.

 

 

---

 

 

זה פוסט נוסף שכתבתי לפני כמה ימים, וישרא לא עבד לי אז לא יכולתי לפרסם אותו. אני די שמחה שכך קרה ואיך שזה קרה הבנתי שיש לכך סיבה. מהר מאד קרה דבר מה שגרם לי לשנות את מחשבותיי ורגשותיי שנכתבו, ולכן לא אפרסם את הפוסט בגרסתו המלאה אלא רק חלקים ממנו-

 

עוד פעם לא בא לי לכתוב. בחרתי יום פנוי כי אני צריכה את הבוקר בשביל לצלול לכתיבה טובה. לא יודעת אם תהיה כתיבה טובה. כתיבה טובה זה כשבסוף אני עוברת מספיק שכבות בתוכי ומגיעה למשהו. מוצאת משהו.

 

לאחרונה הפסקתי ללכת למטפל שלי כי אין לי כוח לצאת מהבית וגם אין לי הכנסות לכסות את זה. יש לי את החסכון אבל אני לא מתייחסת אליו ככסף נזיל. החסכון הזה הוא הבטחון שלי לקורת גג, לבית משלי שאקנה יום אחד, עם אהובי אולי (הלוואי). נראה שזה הכיוון.

עדיין לפעמים קשה לי להאמין שיש לי כזאת אהבה טובה. הלוואי ואמצא את המילים או הדרך להראות לו איך הוא בעיניים שלי. אני מקווה שהוא מרגיש אהוב לצידי, כי אני אוהבת אותו מאד. הוא לא מרבה לדבר על, כמו פשוט לחיות את. אני מעריכה את התכונה הזו, אפילו שאני כמעט באופן קיצוני בצד ההפוך. זו דווקא תכונה שאני פחות מעריכה, מי שכל היום מדברים ולא עושים. אני לא לגמרי שם. זה לא שלא עושה. באהבה דווקא עושה וחושבת שמאד נוכחת. באמנות נגיד פחות, או בכל מני רעיונות אחרים שקשורים להגשמה על האדמה הזו.

 

פשוט הכל נראה לי מיותר (אפילו אמנות לפעמים). אני מסתכלת על משרות של דרושים לעבודה וככל שאני קוראת אני אומרת לעצמי- מה זה הבולשיט הזה, מה זה החרא הזה, משחק שכולם משחקים בו ומניע את הכלכלה העולמית אבל כמה הוא רלוונטי באמת לחיים שלנו? לטבע שלנו? לצורך לאכול, ולישון, לאהוב... יכולתי לעשות המון דברים. לא הכל, כי בכל זאת אני לא איזה גאון ויש לי חולשות. אני לא טובה במתמטיקה והאנגלית שלי לא ברמת שפת אם, אבל יש לי הרבה כשרונות ועם חלקם ממש נולדתי. הרבה מהם גם רכשתי באין ספור הכשרות מקצועיות, ועדיין... רגע, מה שרציתי להגיד היה שיכולתי לבצע המון תפקידים בצורה מאד טובה. וכאן נכנס ה"עדיין"- אני עדיין מרגישה שזה פשוט מטומטם ואין לי שום סיבה לעשות את זה, ואיכשהו "להתפרנס" לא נשמע כמו סיבה משכנעת מספיק, לא כשהמחירים הבריאותיים והרגשיים שלה כל כך גבוהים.

 

ואני חושבת לעצמי- למה המחירים כל כך גבוהים? זו מחלת נפש? זה דיכאון? מתי זה קרה והיכן הליקוי? בתואר הראשון עוד נתתי בראש, חמישה ימים בשבוע מהבוקר עד הערב. עכשיו כשנזכרת, הייתי חוצה באור אדום את דרך נמיר בעיניים עצומות, ובעיני רוחי פורשת את ידיי לצדדים ומסתובבת ומסתובבת, ואולי תבוא משאית ואולי לא תבוא, ובעצם מה יש לי להפסיד... אז היכן הפתולוגיה? זה ממש דיסוננס שקשה לגשר עליו- שאני לא עובדת כי לכאורה קשה לי לתפקד, ואז אני מתפרנסת מקצבת נכות וכל זה, אבל בעצם ככל שאני חושבת על זה יותר אני שוב ושוב מגיעה למסקנה שהחברה הזו פשוט חולה. זה ממש "אתם משוגעים ואני בסדר" קלאסי.

 

אני לא יודעת למה קשה לי כל כך לגשר על הפער הזה. יש אמיצים ממני, אולי משוגעים ממני, שעברו את המשוכה הזו כבר. אולי זו התמימות שלי, אולי הרצון הכנה לקחת חלק. אולי הפשטות שלי, כי עם כל המחשבות שכל הזמן רצות, גם בי עוד יש פשטות...

זו דילמה שמלווה אותי הרבה זמן וכנראה שזה לא שחור לבן, וגם אם זה היה שחור לבן אז הלבן שלי נצבע שחור כשאני צריכה לנפנף באבחון האוטיסטי שלי כל פעם שאני רוצה לקבל יחס אנושי, אבל אז זה בא בחבילה אחת עם הרמת גבה ועם זילזול ועם מחשבה שאולי אני גם מפגרת או תינוקת או אנערף מה.

 

האמת שדי נמאס לי מהתפקיד הזה שלקחתי, והמשכורת (קצבת הנכות) ממש לא משהו. עכשיו עם הרפורמה היא תעלה ל3700 שקלים. חברה שלי אהובה אמרה שעכשיו היא תוכל לעשות לה אינטרנט, ואני הצהרתי שאקנה עוד מממרח אגוזי הלוז. אלו חיי הנכים, אבל אני לא בטוחה שבא לי לשחק את התפקיד הזה יותר.

כשאני אומרת לשחק אני לא אומרת שהמצאתי, אני אומרת שכל אחד בוחר איך לשחק את החיים שלו ואיזה תפקיד לקחת בעולם הזה. כל אחד נכנס לאיזה נעליים וככל שגדל משתרש לתוך הסיפור שסיפר לעצמו, למעט מקרים מיוחדים של עקירות חירום והפיכת האדמה ודישון מחדש. חרא זה מזון טוב וידוע. זה גלגל החיים וכולנו אוכלים אוכל ומחרבנים חרא ואוכלים חרא ומחרבנים אוכל.

 

אני לא רוצה להזדהות עם הסיפור הזה יותר. אני לא רוצה לנפנף באבחון הזה יותר. אחת המחשבות שהעסיקו אותי הרבה בחודש האחרון הייתה על משהו שהמטפל שלי אמר לי פעם- איך זה שבעצם בכל האבחונים שלי לא הזכירו אפילו פעם אחת את היחסים האלימים והרעילים בין הוריי?

לעזאזל! אבחנו אותי בכל דבר בערך! דיכאון, פוביה ספציפית והפרעת חרדה כללית וחברתית, הפרעת אישיות סכיזוטיפלית מסוג בי וגם אחת לא ספציפית, הפרעת אכילה, אוטיזם, אינסומניה, פיברומיאלגיה, גלישות ספק פסיכוטיות.... לעזאזל- בנאדם לא ישן ולא אוכל וכואב לו כל הגוף ויש לו תפיסת אובייקט מעוותת אפילו שגדל "בבית טוב" ואף אחד לא תוהה למה! זה כנראה אשמתו, כי הוא דפוק וזהו. ישאלו איך ינקתי, איך נגמלתי מטיטול, מתי דיברתי וכמה מהר זחלתי, אבל אף אחד לא ישאל מה קרה לי באותו הערב שאבא החטיף לאמא מול הפנים שלי כשהייתי בכיתה ה'.

 

במובן מסוים גם את הסיפור הזה לא בא לי לחיות. אבא שלי הוא לא אבא מכה, ויותר מזה- הוא אבא טוב ואדם טוב. אני אוהבת את ההורים שלי אהבת אמת גדולה וסולחת להם על הכל וחושבת שהם הורים מאד טובים, אבל באותה נשימה אני חייבת להכיר בזה שגדלתי בסביבה חולה. יחסית למצבם ולעובדה שלא טופלו הם נתנו מעל ומעבר, ואני רק יכולה לדמיין איך זה לתת כל כך הרבה, כשאתה בעצמך מתמודד. ואולי הם לא התמודדו בעצם וזו הבעיה. לא היה להם זמן ופנאי באמת להתמודד, ואולי התוצאה של התמודדות זה בנאדם כמוני, שלא מסוגל לעבוד ולפעמים גם לצאת מהבית, כי הוא פוגש את השדים שלו ללא הרף בכל דלת וארון ותיבה שנפתחת. מי שלא פוגש, לא פוגש. אפשר לחיות על אוטומט שנים, אפשר לגדל ילדים וגם לשרוט אותם קשות, ואפשר שהם יגדלו וילכו לטיפול או לא ילכו, ואפשר שחלק מהם בעצמם יתחתנו וילדו ילדים, וחלק אחר אולי יפתחו מחלה נפשית קשה ואפילו יתדרדרו לרחוב וימותו שם.

 

אח שלי בחר בדרך אחרת ושם כובע על הראש. הוא גידל פאות ארוכות משל היו מושכות של סוס, והשם רוכב עליו כמו שחמורים רוכבים על אנשים. זה לא יפה להגיד ככה על השם, והשם הוא חבר טוב שלי, ובעצם העניין כאן הוא בכלל לא השם, כמו מה שעושים ממנו. אני לא רוצה להתיימר להבין משהו על היחסים של אחי עם אלוהיו, אבל יש לי חשד שגם שם יש כמה דברים מתחת לשטיח... ובכל זאת. אני לא באה לשפוט. כל אחד עושה מה שהוא מסוגל.

 

(... צינזור של כמה פיסקאות...)

 

יש פריווילגיה מסוימת בלהיות אחות קטנה. מה גם שמטבעי אני אדם מתבונן, אז ראיתי טוב טוב מה אחים שלי עשו ומה אני לא רוצה לעשות. כל אחד והפריווילגיות שלו. אני זכיתי לראות את אבא פעמיים מרים יד על אמא, ואני חוויתי את היחסים הרעילים שלהם פי טריליארד משני האחים שלי ביחד. כל אחד והסיפור שלו והחבילה שלו והנתיב הסודי, השנורקל המרופט שהוא מצא לנשום דרכו.

 

אני חושבת שאנחנו משפחה מאד מיוחדת ואני אוהבת אהבת אמת עמוקה ואינסופית כל אחד ממשפחתי הגרעינית, על כל הדפיקויות (ולא חסר).

 

*בכלל רציתי לכתוב שעם זה שהכל נראה לי מיותר יש לי גם הרבה רעיונות טובים שכן הייתי רוצה לבצע, ומעט כוח. המון השראה ו.. ובכן, אפשר לקרוא לילד בשמו- אני רוצה להודות שיש גם דכאון ברקע. אני מנסה להבין מה מקורו, ואם זה בגלל הפער ההוא שקשה לגשר עליו והזכרתי קודם, או שזו פשוט צורת מחשבה או מה. אני זוכרת שממש מגיל צעיר, משהו כמו 3, תמיד הייתי זועפת והיה לי מאד קשה על האדמה הזו. אני לא יודעת מה הביצה ומה התרנגולת, אולי הקושי באמת היה עמוק. נזכרתי השבוע איך תמיד שנאתי חגיגות יום הולדת ואת כל המשחקים. אלוהים, איך אנשים אוהבים את החרא הזה? תמיד הייתי שונה בהרבה דברים. גם ברמה הכי בסיסית של החוויה הפיזית היה לי קושי רב, וההורים לא היו עם מודעות גבוהה. הם השתדלו להתחשב, ואני זוכרת שאמא הייתה שמה לב בחנות ולא קונה לי בגדים שמיידית עשו לי פריחה, אבל עובדה שבלילה ההוא היא כן הכריחה אותי לישון עם מנג'טים ואבא במקום להסביר לה יפה החטיף לה והיא עפה מתחת לשולחן ואז השארתי לה כוס מים ליד הדלת והיא לא דיברה איתי שבוע וראיתי סימן כחול על היד שלה וראיתי אותה מדברת עם אחותי ואפילו שהיא אמרה שאני לא אשמה קיבלתי הרגשה שאני אשמה מאד.

 

בקיצור לא יודעת. זאת שאלה שמלווה אותי באמת הרבה זמן, איפה החברה חולה, ואיפה הקושי שלי אובייקטיבי ואיך אני יכולה לתמוך בעצמי. לאחרונה יש לי הרבה מחשבות על טיפול תרופתי. זה אף פעם לא נותן לי מנוחה ואני אף פעם לא מגיעה למסקנה. אני ממש מפחדת מזה. כן יש לי תקוות שזה יכול להקל עלי את היום יום, אבל מצד שני אם הקושי כה אורגני וטמון בחוויה החושית ופשוט חווית עולם כה שונה אז שום כדור לא יעזור. צריך גם להזכיר שאני לא כזה חיזר ובסך הכל אני בנאדם ושמחה ועצובה ומתרגשת וכועסת כמו כולם. האמת שאני שמחה מדברים ממש קטנים הרבה יותר מהאדם הממוצע, ואתמול כשנסעתי באוטובוס ראיתי מלא נבטים בדרכים וזה הרחיב לי את הלב כל כך, והנוצות מדגדגות לי את הלב בשמחה, וזה מבלבל אותי, כי אני פשוט מאד רגישה, ואני לא מצליחה להבין אם פשוט כזו אני, או שבאמת טיפול תרופתי יכול לתמוך בי איכשהו לעבור את היום יום שלי בפחות קושי קיומי. היו לי תקופות של שמחה אבל הן כה מעטות. יש בי המון שלווה אבל גם כל כך הרבה כאב ודאגות ופחד שמורגשים בכל שריר וגיד ועצם.

זהו, בסוף כן הייתה כתיבה טובה. לא טקסט מעניין וגם לא יפה אבל כן נגעתי פנימה וזזו בי דברים.

 

אני חושבת אולי לנסות לכתוב פחות על הקושי שלי ויותר על נקודות הטוב. אני מרגישה שיותר מכדור אולי אני פשוט צריכה לאמן את המוח שלי לחשוב מחדש, למצוא תקוות, לדאוג פחות, להאמין, להרגיש בטוחה... להבין שהחיים שלי השתנו והם כבר לא מה שהיו פעם... ובסדר, לפעמים אני נזכרת, כמו השבוע, כשההורים רצו שאבוא איתם ביחד למוזיאון והכל עלה לי לגרון ונתקע שם, ככה סתם בלי שום סיבה מיוחדת, כל הריבים שלהם מכל החיים התנקזו לרגע התמים הזה שהם מציעים לי לצאת איתם ביחד ואני כזה שיט פאק לא. אני לא אוכל לסבול את זה יותר. אולי עכשיו ממרחק, אחרי שעזבתי את הבית שלהם, אני מצליחה לראות את זה יותר טוב... וזה מעורר אבל וכאב ושאלות... אבל די. אני רוצה לחזור לנשום. אני רוצה לחיות... אין בי מקום יותר לזה... אני לא יכולה יותר לתת לעבר להתרקב בי. רוצה להסתכל קדימה ולנשום ולא להיות יותר המסכנה שמנופפת באבחונים ומבקשת עזרות, ואם הצלחתי לחסוך רבע מיליון בלי לעבוד בחיים שלי יותר מ12 שעות שבועיות אז אני גיבורת על, וכמובן שהכסף הוא רק סימלי לכל הג'ונגל הזה כאן. אני אמצא את הדרך שלי, והיא לא תהיה דרך של מסכנים וקבצנים. כבר וויתרתי על האגו וניקיתי פיפי וחרא ונזלת והוכחתי במליון מסמכים את מסכנותי. "המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו וכי יש כבוד גדול מזה?" ואני יודעת את גדולתי. הייתי למטה רק כי חשוב לי לעבור בכל מקום. עכשיו עולים למעלה. לא כי אני נמרה ולא כי אני נותנת פייט. לא כי אסור להיות עצובים או להרהר מדוע קרו הדברים. לא כי מביך לנפנף באבחונים.

סתם כי בא לי אחרת עכשיו.