שלוש שש שש אפס חמש

  אחרי שסיימתי להלחץ מהקטע הזה של ההרדמה, ופחדתי מזה שבלעתי חלק מהחומר ועכשיו הוושט שלי תרדם ואיכשהו זה יגרום לי לא להצליח לנשום, נרפיתי קצת והתפניתי להרהורים. דמיינתי מולי פרק של צ'יקיטיטס, שזה אמצעי ההרגעה שלי בימים אלו, וחשבתי שזה היה יכול להיות נחמד אם מטופל היה צופה בטלוויזיה או שומע את המוזיקה שהוא אוהב בזמן טיפול, אבל מצד שני חשבתי שזה בעצם חשוב שיישאר קשר בין המטופל למטפל (כל עוד מדובר במקרה כמו כאן, של הרדמה מקומית ולא מלאה).   התחלתי להסתכל על הסיטואציה דרך המקומות בחיים שלי שיכולים לעשות את ההקשר, או לעזור לי להבינה. בהתחלה חשבתי על עיקרון הבסיס של הפרמקלצ'ר שהוא חלוקת משאבים. חשבתי לעצמי כמה מדהים זה, הפרוצדורה שאני עכשיו עוברת. כמה מדהים זה שאפשר לקחת חתיכה מהגוף שלי ולהזיז אותה למקום אחר. זה עדיין שלי, אני נשארת עם אותם כמות משאבים טבעיים ואישיים, פשוט מארגנת אותם קצת אחרת. חשבתי לעצמי כמה מדהים זה שיש אנשים שזו העבודה שלהם, שבזה הם מומחים, ושהם יכולים לעזור לי לעשות את הפלא הזה. נזכרתי גם במורה שלי לציור שתרם כליה למישהו, והמישהו הזה תרם כליה לאמא של המורה לציור...