מעניין שלאחרונה לא קל לי לשבת לכתוב. צריכה כאילו להביא את עצמי לזה. אולי זה העומס. הרבה דברים קרו, דווקא כאלו משמעותיים מהסוג שראוי להכניס לבלוג, אבל החיים גם כן קרו ואני איתם. אם נעשה רשימת מכולת אז התפרקתי ואז החלטתי שתי החלטות:

1) לא לשנוא אותי יותר לעולם. 2) להאמין שאהובי אוהב אותי.

 

הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשאת את המשקל הזה, ושאם אני אמשיך ללא שני אלו הכל יהרס. אני מרגישה כאילו מתבקש לפרט בעניין, אבל כואבות לי הרגליים ויש לי פיפי והתאורה הטבעית של השמש שנכנסת מהחלון פוגעת עכשיו באשכולית ובאגרטל ובגולגולת החתול שהתחלתי לצייר אתמול באופן די מדויק, ככה שאוכל להמשיך את הציור מהנקודה שהפסקתי כשהשמש שקעה אתמול.

 

זה קצת לא הגיוני, כי לא שעת שקיעה עדיין, אבל היום השמיים אפורים וכל הנתונים אחרים לגמרי. ככה זה בחיים, בעצם.

 

אני מתה על זה שבערך על כל דבר שקורה בחיים אפשר להגיד שככה זה בחיים. כל פעם זה מן רגעים רנדומליים כאלו, שקולטים שהכל אותו דבר.

עשיתי הפסקת פיפי ועכשיו יש לי קקי. זה לא יתכן שאני כל כך לא רוצה לכתוב. זה בדיוק מסוג הפרשנויות שאני מתפללת שהמטפל שלי לא עושה. דקה איתכם.

 

מה שמעסיק אותי בימים האלו זה לשמוע את אותם חמישה שירים של נטליה אוריירו בלופ, וליצור. אהובי אמר שהוא לא מבין איך אני אוהבת את כל הקטע הזה של הטלנובלות והשירים. התשובה לשאלה הזו היא שבטלנובלות הכל מאד פשוט, ומאד מוגזם. הרגשות מוחצנים וראשוניים. זה מאד תאטרלי גם. אני מרגישה שזה עוזר לי להבין את המציאות. כמובן שיש שם דרמות שלפעמים לא דומות למציאות [שלי לפחות] ויש גם המון שקרים ותככים ומניפולציות [תכנים שאני ממש פחות מתחברת. אפילו שזה בטלוויזיה זה הופך לי את הבטן ובא לי להתקשר לשחקן ולבדוק שהוא בסדר ולגלות לו את כל האמת] אבל באופן כללי זה פשוט תכנים מטומטמים וילדיים- בדיוק מה שאני צריכה. לפשט. לא לסבך. אני אוהבת לאתגר את המח שלי אבל בשביל זה יש את החיים עצמם, את המציאות, את המורכבות של האנשים ושל להתקיים ביניהם.

 

זה מעניין שכשהייתי קטנה הסממנים האוטיסטיים שלי בלטו, ואז בנעורים פחות, ועכשיו שוב מרגישה שיותר. זה נכון שככל שהשנים עוברות אני לומדת למסך יותר טוב, וזו ברכה וקללה. מתנה וטרגדיה. זה גם נכון שככל שהמיסוך משתדרג גם המיון משתדרג, ואני מחליטה איפה שווה לי למסך ואיפה לא [כי גם יש גבול לכל תעלול וזה לוקח ים אנרגיה ובסך הכל באתי לעולם כדי להתבטל]. אבל עם כל זה, נראה לי שבנעורים היה צורך חזק במיסוך כי בנעורים יש צורך חזק בלקחת חלק מקבוצה, יותר שמים דגש על איך אנחנו נראים, מי החברים שלנו, מה ה"קטע" שלנו. הייתי מוחצנת ומוזרה ובעצם אני לא מתפלאת כל כך שאפיינו אותי כגבולית-סכיזוטיפלית. מאיפה הם יכלו לנחש שזה לא העניין?

 

והיום, לא יודעת מה, אני גדולה יותר כבר. לא מתרועעת ממש עם בני אנוש חוץ מאהובי וחבר/ חברה פעם במיליון שנה, וזה מאפשר יותר מקום למי שאני. בנאדם לבד בבית במאורה שלו לאט לאט חוזר אל המקור שלו, אל ההתנהגויות שאולי מול אחרים לא היה עושה וכו. זה כל בנאדם, בלי קשר לדיאגנוזות וחרטה. אז אני שומעת את אותם שירים בלופ, ולובשת רק בגדים שבלן הייתה לובשת, מתפלשת בנוצות, וזהו. זה עושה לי נחת בגדול.

אני מרגישה שיש לי כעס מסוים על המטפל שלי ועל זה שהוא אמר שאני לא אוטיסטית בעיניו כי האוטיסטים שהוא מכיר- לא כל כך אכפת להם מהבנאדם שמולם, והם כזה כופים את הספיישל אינטרס המסריח שלהם שלא מעניין אף אחד ובאופן כללי מרוכזים בעצמם או אנערף. תכלס לא זוכרת מה הוא אמר שם אבל זו התחושה שקיבלתי ממנו, שכאילו, אוטיסטים לא יכולים להיות בעלי חמלה, לראות את האחר, להיות אמפטיים, להבין מתי מתאים להגיד משהו ומתי פחות. נכון שכאילו על זה ביססו את כל הסרט שנקרא אוטיזם, אבל זה פשוט לא ככה. לא יודעת, אולי אני לא מכירה מספיק אוטיסטים אבל באמת קשה לי להאמין שאם ככה הבינו את הדברים, אז הבינו אותם נכון. אני מכירה לפחות אוטיסט או שניים שהרבה מעל הממוצע בכל הנוגע לאמפתיה ותרומה לחברה/ אכפתיות מהאחר.

 

עוד מחשבה מכיוון אחר בנושא האוטיזם היא לגבי כל הקוויריות הפריקיות שלאחרונה מחליטות שהן אוטיסטיות, ואז בתור התחלה הן הולכות לעלי אקספרס לקנות צעצועי חישה לכבוד הבלאק פריידי, כמו שכשהאקס שלי מגיל 15 התחיל לעשן הוא קנה למחרת באנג ענקי ואדום ב350 שקל. כאילו אחי אתה משתעל משכטה של ג'וינט מה אתה עושה פוזה. סתם. זה מעצבן אותי. אני מרגישה שזה נהיה טרנד ושכל מי שהיא קצת מוזרה אומרת לעצמה שיואו אולי אני אוטיסטית? וכאילו, בסדר, מצד אחד מה אכפת לי מזה? אם הן מזדהות עם הקהילה האוטיסטית ומכירות אותה יותר לעומק, בסופו של דבר גם בשבילי זה בסוף לטובה, כי זה מעלה מודעות ומפיץ את הבשורה שלאוטיסטים, הפלא ופלא (תופים תופים תופים טדהטדהדטהטדהטטדה~~!!!!) יש רגשות, הם מסוגלים להביע אותם, הם מסוגלים לראות את האחר, להיות מקשיבים טובים, להיות מטפלים טובים (אמאלה לא מאמינה שכתבתי את זה) ועוד ועוד. אבל עדיין זה קצת מעצבן אותי. זה מעצבן שמישהו מנכס את הצרה שלך לעצמו בלי באמת לדעת מה זה. אולי עכשיו אני מתחילה להבין טיפה את כל השיח המעצבן הזה על ניכוס תרבותי ועל למה הולנדית עם ראסטות בלונדיניות זה לא סבבה (בעיני זה כן סבבה).

 

לא שאני צריכה לשמור דווקא על הצרות שלי כאילו היו האוצר הכי גדול, כאילו, אם יכולתי, ישמצב הייתי אומרת "קחו את זה ממני." פשוט לא רוצה זילות, ולא רוצה שיעשו מאוטיזם משהו שהוא לא, כי בדיוק כמו שלהיות אוטיסט לא אומר להיות חסר רגשות או חסר יכולת להביע אותן, (ויותר מזה, בעיני להיות אוטיסט ממש לא אומר לא להבין חוקים ונורמות חברתיות!! כאילו מה הבולשיט הזה, למה כל הזמן מדקלמים את זה, זה יצא כבר מהתחת, נמאס לשמוע את זה. זה פשוט לא נכון.) להיות אוטיסט גם לא אומר להיות קווירית שאוהבת חתולים ואוכלת כאפות על אנשים כי זה אוקוורד או לא יודעת מה. שיסלחו לי כל הקוויריות אוהבות החתולים שבמקרה כן אוטיסטיות גם. יכול להיות אגב שאם יחקרו את זה יגלו שאכן בקרב האוטיסטים יש שיעור גבוה יותר של נזילות מגדרית או אהבה לחתולים או אנערף.

 

אני זוכרת שכשהייתי מכורה והייתי מתעוררת בלילה כל שלוש שעות להוריד ראש, הייתי עושה הר של קססה לפני השינה וקמה בבוקר ווואלה אין קססה. איפה הלכה? בחושך, בלי להדליק את האור אפילו. במישוש. איזה לופ רע. בקיצור באותם ימים הייתה לי איזה חברה שהיא הייתה חמודה אבל גם ילדה טובה ומפונקת להחריד, והיא נורא רצתה להיות קולית ולחקות מי שנראתה לה קול. בקיצור שמעתי פתאום ממישהו שהיא מספרת את הצרה שלי כאילו שהיא הייתה הצרה שלה, שהיא קמה בלילה כל שלוש שעות להוריד ראש, וזה עצבן אותי נורא.. שוב, לא כי יש לי איזה רכושנות והיקשרות לצרה המסכנה, אלא כי זה הרגיש לי כמו זלזול.

 

היה עוד מקרה, שהייתה בחבר'ה איזה בחורה שהתאשפזה על אנורקסיה, ומישהי שבכלל לא הייתה קרובה אליה בשום צורה, סיפרה את זה בקטע של "יואווו החברה הכי טובה שלי התאשפזה מאנורקסיה וכל כך עצוב לייייי" וזה נורא הרגיז אותי, כי וואלה זאת לא חברה שלך ואת לוקחת משהו שהוא כואב לה על אמת (ועניין של חיים ומוות) והופכת אותו ככה שזה יביא לך תשומת לב.

 

בדיעבד אני יכולה גם להסתכל על כל הדבר הזה בעיניים חומלות יותר, ולהגיד- בסדר, היינו נערות. חווינו את העולם קצת אחרת. לפעמים צריך לעבור דרך צרה של מישהו אחר כאילו שהיא שלך כדי לעבור משהו, איזה מסע פנימי, והתחתית של כל אחד היא אחרת, ואולי התחתית של מישהו אחד היא הרבה יותר דרמטית במונחים רחבים חברתיים או משהו, ומישהו אחד צריך על-אמת להתהלך על הסף של המוות בגלל התמכרות או שהרעיב את עצמו או לעבור תהומות נפשיות ושאול תחתיות, ומישהו אחר צריך רק להריח את זה כדי שכל השערות שלו באף ישרפו וכל הבטן שלו תתכווץ והוא ירגיש שזהו, בפנים הוא כבר עבר את זה, וזה יפרק אותו ויבנה אותו מחדש. וזה בסדר. אני יכולה למצוא לזה חמלה... אבל עם האוטיזם משהו קצת יותר קשה לי. אני לא יודעת אם זה באמת דומה פשוט. גם- מדובר באנשים בוגרים יותר, ולא בנערות בהפרעה. בעצם, אלו אותן נערות, רק 15 שנה מאוחר יותר, שפתאום קמות ואומרות- אני לא דכאונית, אני אוטיסטית.

 

והנה מסוג הפרשנויות המרגיזות, אבל אני לא מפחדת לשים גם אותה על השולחן- האם אני יכולה להגיד בלב נקי ושלם שאני לא אחת מהן? שקמתי יום אחד והמצאתי שאני אוטיסטית? היה לי חשש כזה זמן רב, ובגלל זה נגיד עד היום אני מפחדת לספר לאחת החברות שלי על האבחון, כי היא גדלה עם אח אוטיסט ואני מפחדת שאגרום לה לתחושה רעה, או- שהיא תגרום לי לתחושה רעה, באמרה "מה יש לך, את לא כמו אח שלי אז את לא אוטיסטית". זה מורכב.

 

בכל אופן אני מסתכלת על הילדות שלי ואני שמה לב שהשונות הייתה שם מההתחלה. דרך החשיבה, אפילו אופן ההתנסחות במילים. ממש קשה לי להסביר את זה, בדיוק כמו שקל לי לכתוב מה אוטיזם לא, אבל הרבה יותר קשה לכתוב מה אוטיזם כן. זה מרגיש לי כמו סוג של קובייה הונגרית, מבוך, שאלה-תשובה, השתקפות במראה. וואו, איך מסבירים? ממש רחוק אגב מכל הסיפור של סמל הפאזל האוטיסטי שיש עליו כל כך הרבה ויכוחים והשגות. בקטע הזה זה קצת יותר מזכיר את האו סי די. לכל דבר יש את המקום שלו. הנה. לזה התכוונתי.

 

גם שאלתי את אחותי שהיא עובדת עם אוטיסטים, כשרק התחלתי לחשוב על לעשות אבחון. ביקשתי ממנה שתגיד לי בכנות אם לפי דעתה אני אוטיסטית ואם כדאי לי לגשת לאבחון. וואלה אמרה שכן. (זה לא שהיא נקייה מהתבוננות עקומה על אוטיסטים במאה אחוז, אבל כנראה כן יכלה לזהות בי קווים). אני לא יודעת מה לגבי דודה שלי. גם היא עובדת עם אוטיסטים ואני סבורה שאמא שלי סיפרה לה על האבחון שלי ואני סבורה שגם היא הנהנה בראש בהסכמה. בטוח הייתה מהנהנת, אם לא עשתה זאת עד היום. היא, נגיד, סירבה שאבוא איתם לפינלנד במשך שנים בגלל שאני מוזרה. אולי רק אחרי שנפתחה לה הצ'אקרה האוטיסטית פתאום נפתחה לה גם החמלה כלפיי. תמיד אהבה אותי אבל תמיד הייתי שנויה במחלוקת. בעיני כולם, לא רק בעיניה. נו מילא.

 

בקיצור לא יודעת לא התחשק לי לכתוב אבל שמחה שכתבתי בסוף. זה מרגיש לי שונה ממה שכותבת בדרך כלל אבל גם שכן הצליחו לעלות דברים שעולים רק בכתיבה.

 

אה, זה עוד נושא שהעסיק אותי לאחרונה- מה עולה בכתיבה, ומה עולה בדיבור. זה מעניין כי כל אחד מאלו הוא טריקי. הכתיבה מאפשרת לי להרגיש הרבה יותר חופשיה "להגיד" את מה שיש לי בלי להתבייש. הדיבור תמיד הקשה עלי, מעבר למבוכה, אפילו פיזית הייתה לי הרגשה שקשה להוציא אותו, להפיק צלילים מסוימים והלחמי צלילים, אבל עדיין לפעמים עולה על גל של דיבור בקול רם שמעלה לי תכנים ממש מהתת מודע. לפעמים גם בכתיבה זה קורה אבל זה אחרת. יש משהו בכתיבה שהוא מאד ממוקד. הוא במובן מסוים יותר שייך לעולם הפיזי, הארצי. הכתיבה תופסת צורה גשמית, היא ויזואלית. המילים בדיבור במובן הזה הן יותר רוחניות, וגם העולם עצמו לפי המיתולוגיה נברא במילה מדוברת ולא כתובה. כל אחד מאלו גם תומך וגם מהווה חולשה עבורי, בצורה כזו או אחרת, וצריכה כאילו לברור מתי להשתמש בזה ומתי בזה, והרבה פעמים זה גם ממש לא נשלט, מתי עולה על הגל האלוהי, התקשורי, שמצליח לעקוף את ההגנות וההסתתרויות ולתת את האמת בפרצוף.

 

*נקודה אחרונה שלא ארחיב עליה אבל רק אסמן אותה כאן כנקודה שחשובה לי- אני והמטופלת שלי, שתינו מוכרות בביטוח לאומי עם אותם אחוזי נכות בדיוק.

 

זהו, לא יודעת. צפו לי הנעורים בטקסט הזה. סגרתי את הפינה לנובמבר נראה לי אז נתראה בחודש הבא. לאביה