שלוש שש שש אפס חמש

  מעניין שלאחרונה לא קל לי לשבת לכתוב. צריכה כאילו להביא את עצמי לזה. אולי זה העומס. הרבה דברים קרו, דווקא כאלו משמעותיים מהסוג שראוי להכניס לבלוג, אבל החיים גם כן קרו ואני איתם. אם נעשה רשימת מכולת אז התפרקתי ואז החלטתי שתי החלטות: 1) לא לשנוא אותי יותר לעולם. 2) להאמין שאהובי אוהב אותי.   הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשאת את המשקל הזה, ושאם אני אמשיך ללא שני אלו הכל יהרס. אני מרגישה כאילו מתבקש לפרט בעניין, אבל כואבות לי הרגליים ויש לי פיפי והתאורה הטבעית של השמש שנכנסת מהחלון פוגעת עכשיו באשכולית ובאגרטל ובגולגולת החתול שהתחלתי לצייר אתמול באופן די מדויק, ככה שאוכל להמשיך את הציור מהנקודה שהפסקתי כשהשמש שקעה אתמול.   זה קצת לא הגיוני, כי לא שעת שקיעה עדיין, אבל היום השמיים אפורים וכל הנתונים אחרים לגמרי. ככה זה בחיים, בעצם.   אני מתה על זה שבערך על כל דבר שקורה בחיים אפשר להגיד שככה זה בחיים. כל פעם זה מן רגעים רנדומליים כאלו, שקולטים שהכל אותו דבר. עשיתי הפסקת פיפי ועכשיו יש לי קקי. זה לא יתכן שאני כל כך לא רוצה לכתוב. זה בדיוק מסוג הפרשנויות שאני מתפללת שהמטפל שלי ...