הפריחה מהקן

 הרבה זמן לא כתבתי. מאז שישרא עבר מוות קליני זה כבר לא אותו הדבר. קשה להגיד מה השתנה... אולי עצם ההרגשה שזה כבר לא לגמרי בטוח אם יעבוד או לא יעבוד, יקרוס, ימחק... למרות שהכל לא בטוח במילא [בכל אופן, לרגשות לא אכפת מזה, וזה בין היתר מה שיפה בהם].

עזבתי את בית הורי. מי היה מאמין? עוד לפני חמש עשרה שנה, ממש כאן בבלוג, כתבתי פנטזיות על היום שזה יקרה. הייתי בטוחה שזה יקרה הרבה יותר מוקדם. לא דמיינתי ולא תכננתי את המסע שלי כפי שהוא בפועל התרחש. היו שם הרבה יותר קשיים ממה שהעליתי על דעתי, אבל כגודל האתגרים גודל ההתעלות עליהם.

 

אולי הדוגמא המובהקת ביותר היא העניין שמעסיק אותי ביומיים האחרונים. אחרי שסיימתי שנת סטאז' בפסיכותרפיה בעזרת בע"ח עם מבקשי מקלט מאריתריאה, אני מחפשת לי מקום להמשך התנסות בשנה הבאה. כל הזמן הסתובבה לי המחשבה הזו בראש, עוד לפני שנרשמתי ללימודים אפילו- מה אם יום אחד אחזור לגהה, אבל בתור מטפלת ולא מטופלת? מה אם לא יקבלו אותי לעבודה בגלל תיק העבר שלי? והנה הבוקר יצרתי קשר דווקא עם המוסד הזה, שהוא מקום קשה וככל הנראה רחוק מהערכים שלי בהרבה באופן עבודתם עם המטופלים. יצרתי איתם קשר ובליבי אמרתי לעצמי- מזל ששיניתי שם. מזל ששיניתי מזל. אולי לא יזהו אותי. אני אחרת כבר.

 

לא יודעת אם הם אשכרה יכולים לנבור בתיקים הרפואיים של העובדים הפוטנציאליים שלהם, אבל גם אם כן, זה לא לגמרי מפחיד אותי. אני יודעת שעצם זה שעברתי דרך תהומות נפשיות והתגברתי עליהן- זו רק נקודה של זכות עבורי כמטפלת. אני לא מפחדת שזה יפרק אותי, יטרגר אותי או יעלה זכרונות עבר קשים. אני יודעת שזה עלול לקרות אבל אני מרגישה שאני חזקה מול זה. שיש לי את הכוח. גם ראש החוג שלי, בלי להכיר את עברי, פתחה כך את דבריה, כששמעה ששם חשבתי לעשות את הסטאז'- היא אמרה שזה מקום קשה ודורש המון אנרגיות [וכבר התחלתי לחשוש כי זה נשמע כמו התחלה לא חיובית כל כך] ואז היא כתבה- ואני חושבת שאת מסוגלת לזה.

לפעמים אני תוהה אם יש טעם לחשוף את העבר שלי מול אלו שמעבירים אותי את ההכשרה. אולי רק לקראת הסוף. אני לא רוצה שיסתכלו עלי במבט שיפוטי או דרך משקפיים מסוימות של האבחנות שלי והעבר שלי, ודווקא בגלל שהם אנשי טיפול ואבחון אני מרגישה שהם ממש בזכוכית מגדלת בעניין הזה כלפי הסטודנטים. על כל עווית וטיק מסכן בפנים הם שואלים- מה זה היה, למה קפץ לך, למה זזת, מה זה אומר עליך, ואיפה זה יתבטא אחר כך בטיפולים שלך בקליניקה. לא מזמן באמצע השיעור המרצה אמרה לי שעשיתי פרצוף, ושאלה מה פשרו. לא שמתי לב אפילו שעשיתי פרצוף אבל עניתי לה מיד ובלי לחשוב פעמיים- "כואב לי ההרפס המורה". כאילו, בכוונה להביך אותה, לשים אותה במצב כזה לא נעים שהיא נכנסה למקום שהיא לא אמורה להכנס וחיטטה שם. מה את מפרשת לי כל זיק בפנים?

 

בשיחת הסיכום השנתית קיבלתי המון מחמאות. אמרו לי שלמדתי את השפה הטיפולית מאד מהר ושהתהליכים שעשיתי עם המטופלים היו מרשימים מאד. שאני נדירה בתפיסת העולם שלי ושזה יבוא לטובתי. הנקודות שציינו בפני לשיפור הן- להאמין יותר בעצמי [המדריכה אמרה] ולבדוק ביני לבין עצמי מה זה המקום הזה בו אני נמנעת מתקשורת. ראש החוג שלי היטיבה לקלוט את הדקויות בעניין הזה, שלפעמים אני תופסת דיסטנס, מעדיפה לא לדבר על הדברים, או אפילו רק לכתוב. היא לא יודעת שאת כל הנעורים שלי העברתי בישרא, וככה, בין היתר, למדתי לדבר. היא לא יודעת כמה נדרש ממני כדי לעזאזל להגיד שלום למישהו, להחזיר חיוך. היא קצת הרגיזה אותי כי אני חושבת שההתנהלות שלי בלימודים הייתה בגדר הנורמלי, ונכון שסירבתי פעמיים להצעות לשיחות מצד המרצים, אבל- וואלה אתם לא חברים שלי ולא עם כל אחד אני רוצה לדבר על כל דבר, אז תעזבו לי את הפאקינג הרפס/ תחתונים/ מה שזה לא יהיה שאתם מנסים להכנס אליו. זה נכון שחשוב מאד להיות מודעת לחולשות שלי כשאני באה לטפל, ואני שמחה שהיא העלתה את זה מולי, אבל גם התרגזתי קצת. יש את מי שאני בחדר הטיפול ויש את מי שאני עם המשפחה, הבן זוג, החברים. נכון שכל אלו זה אני, אבל גם מותר [ורצוי] שיהיו מאפיינים שונים לקשרים שונים.

 

אני מרגישה שאחד הטיפולים הכי עמוקים שעשיתי לעצמי זה להתחיל לטפל. לפעמים זה מרגיז להסתכל על כל מה שאני עושה בחיים האלו כריפוי, אבל זה מה יש. אני קולטת לאחרונה שהפצע שלי היה עמוק. יש תחתיות מכוערות משלי [ברוך השם  שריחם עלי] ויש גם אנשים עם פחות משאבים או תמיכה או פריווילגיות כגון הורים תומכים [שגם אם לא תמיד יודעים איך, לפחות מנסים, וגם אם לא מצליחים רגשית, וואלה גם תמיכה כלכלית ואוכל במקרר זה פריווילגיה].

 

בכל אופן העברתי שנים רבות בסבל רב. אולי רב חיי. מגיל 3 עד גיל... 27 בערך? ניצנים של דיכאון, העמקה בו עד לפאקינג מח העצם, והזדחלות החוצה דרך מנהרות סודיות ושלוחות שמחוץ לזמן-חלל. אלוהים. אני כאן. אני נושמת. אני אדם מאושר. אני מאושרת.

אני מסתכלת סביבי על הבית שלי, על האהוב שלי, על הכיוון המקצועי שאיכשהו נרקם לו, עליו חלמתי רבות, לפחות עשר שנים, וחשבתי שהוא נזנח אבל מסתבר שרק העמקתי והייתי תמיד מכוונת לאותה הנקודה, אל המתנה שיש לי לתת, ובמקום ללכת דוך הלכתי מסביב, אבל לא סחור סחור. הלכתי בשבילים יפייפיים, ליקטתי כלים שלא חלמתי שיש נפלאים כמותם.

 

אולי אתבדה. אולי לעשות שפת הציפורים עם נערים פסיכוטיים זה לא כל כך מתאים. אולי יום אחד הזוגיות הזו לא תמשך יותר [חס וחלילההההה מושלמי שלי], כל מני דברים יכולים לקרות, אבל בינתיים, אני אדם מאושר, ואני נושמת, אני נושמת לתוך החלומות שלי, ולתוך האפשרות שאולי יקרו אחרת ממה שרציתי או דמיינתי... אני נושמת לכך שכך או כך יהיה לי טוב. כי טוב. תמיד הכי טוב מאי פעם, את זה כבר הבנתי די מזמן.

 

חשבתי לסיים את הטיפול שמלווה אותי בחודשים האחרונים, באופן די סמלי עם הקיץ וסיום הטיפולים עם הגורים האריתראים שלי, אבל עכשיו עלי לצאת מהבית ולא אעמיק בכתיבה על כך. יש הרבה מחשבות על פרידות והמקום שלי בתוכן. מקווה גם אותן לעבד בכתב. האא... התגעגעתי. טוב להראות סימן חיים.