שלוש שש שש אפס חמש

  הרבה זמן לא כתבתי. מאז שישרא עבר מוות קליני זה כבר לא אותו הדבר. קשה להגיד מה השתנה... אולי עצם ההרגשה שזה כבר לא לגמרי בטוח אם יעבוד או לא יעבוד, יקרוס, ימחק... למרות שהכל לא בטוח במילא [בכל אופן, לרגשות לא אכפת מזה, וזה בין היתר מה שיפה בהם]. עזבתי את בית הורי. מי היה מאמין? עוד לפני חמש עשרה שנה, ממש כאן בבלוג, כתבתי פנטזיות על היום שזה יקרה. הייתי בטוחה שזה יקרה הרבה יותר מוקדם. לא דמיינתי ולא תכננתי את המסע שלי כפי שהוא בפועל התרחש. היו שם הרבה יותר קשיים ממה שהעליתי על דעתי, אבל כגודל האתגרים גודל ההתעלות עליהם.   אולי הדוגמא המובהקת ביותר היא העניין שמעסיק אותי ביומיים האחרונים. אחרי שסיימתי שנת סטאז' בפסיכותרפיה בעזרת בע"ח עם מבקשי מקלט מאריתריאה, אני מחפשת לי מקום להמשך התנסות בשנה הבאה. כל הזמן הסתובבה לי המחשבה הזו בראש, עוד לפני שנרשמתי ללימודים אפילו- מה אם יום אחד אחזור לגהה, אבל בתור מטפלת ולא מטופלת? מה אם לא יקבלו אותי לעבודה בגלל תיק העבר שלי? והנה הבוקר יצרתי קשר דווקא עם המוסד הזה, שהוא מקום קשה וככל הנראה רחוק מהערכים שלי בהרבה באופן עבודתם עם המטופלים. ...