דברים שקרו בינתיים-

 שמחה שהתבהר לי הפער החזק בין באמונה שבראש לאמונה שבלב. איך הראש יכול להבין דבר אחד ולהבין כמה הוא שמור ובטוח ברמה הכי עמוקה שיש, והלב דבר אחר לגמרי. שמחתי מאד מזה שנתתי לעצמי להרגיש את זה כי בעיני זה אנושי מאד, ולהיות אנושי זה אפילו יותר חשוב לפעמים מלהיות אלוהי. אז פחדתי, והודיתי בזה, ובכיתי קצת, ונכנעתי, ורציתי להכנע, ובאותה נשימה הייתי אלוהית, ועדיין פחדתי, ועדיין פיקפקתי, ושמחתי שפקפקתי, כי יש לי עוד דרך לעשות, וכי אני מכירה בה. אני מכירה בנקודה הזו בזמן, שיש דרך לפניה ויש דרך אחריה. אני מכירה בציר הזה..

 

אחר כך התחילה מלחמה. גם אז פחדתי. במיוחד פחדתי ביום שבת בצהריים כשנאלצנו לעצור את הרכב בצד ולרוץ ולשכב על המדרכה, ואז האזעקות נשמעו חזק מאד וגם ראינו טילים מעל הראש ושמענו בום. איכשהו כבר למדתי לזהות מה זה בום של נפילה קרובה, ומה זה סתם בום של פיצוץ בשמיים משני טילים מתנשקים. בעצם, רק פעם אחת הייתה נפילה קרובה, ומיד ידעתי שהיא כזו והרצתי גוגל אבל הוא עוד לא היה מעודכן, ובנפילה הזו גם כן הרגשתי. לא משנה. היינו צריכים להחליט אם להמשיך את דרכינו לחווה או לעשות אחורה פנה לממד. אני לא תפקדתי מי יודע מה, אם להיות כנה. אהובי אמר שכדאי לצאת מהמרכז במהרה וזרמתי איתו. כל הדרך לחווה שמענו אזעקות רנדומליות פה ושם ולא ידעתי אם הן חלות עלינו או לא כי היינו בדרכים. ראינו טילים בשמיים וגם חסמו כביש אחד שהעלה עשן כי כנראה נפל שם משהו. התחיל להתערם פקק מלפנינו, ובמהרה גם מאחורינו, ואהובי ברגע של תושיה וגאונות פשוט השתחל ברוורס בין המכוניות ההולכות ומתערמות מאחורינו, וחמק דרך כביש אחר. הגענו לחווה בשלום ושם לא היו אזעקות. החווה די קרובה לעזה עצמה [או לפחות הרבה יותר קרובה מאשר בית הורי שבמרכז], אבל היא ממוקמת בדיוק בנקודה מושלמת כזו- לא קרוב מספיק לעזה כדי להיות מופגזת נון-סטופ, אבל גם לא רחוק מספיק כדי להחשב מרכז וגם להיות מופגזת. באופן כללי היא ממוקמת בעיקר בין עצים אז אין כל כך עניין לירות לכיוון הזה. זכינו לכמה ימים של שקט. הווסת שלי הקדימה בשבוע.

 

אחר כך חזרנו למרכז ופתאום נזכרתי שיש שטיבל הלילה. הייתי גמורה מעייפות אבל מיד התלבשתי והתאפרתי והתייחסתי אלי כמו חייל. יש משימה, צריך לעשות. היה לי איזה קול שקט בפנים שאמר- אבל את עייפה, ולא תהני אפילו, ורק תרצי שזה יגמר, וגם- זה עולה לך כסף, אז מה הרעיון שתסעי? את אמורה לנסוע כדי להנות... ועדיין הקולות שניצחו היו אלה שאמרו שצריך, שזאת המשימה, שיש את הספר לסיים איתו וצריך להגיע לסגור פינות, ובינתיים עוד קול התגנב לו, הקטסטרופלי שאומר- ואם תמותי הלילה והספר לא יצא, והקול המאגי גם הוא הצטרף לחגיגה- כן! ואם תמותי? ובכלל, תראי את הקארמה של הדוסים האלו- אסון אחרי אסון, מה את צריכה את זה? ואז אהובי ואבי אומרים לי שבמקומי לא היו נוסעים, והמצפון מתחיל, וההם אחריו בקקפוניה במח, כן אמות, לא אמות... ואני כבר לבושה, מאופרת... לא לגמרי מבינה מה מניע אותי ומה לא, אבל בטוחה במאה אחוז שהרגליים שלי מספיק כואבות כדי תכלס להשאר במיטה, במיוחד אחרי שחמאס מאיים להפציץ שוב את תל אביב, ובשטיבל אין שום מרחב מוגן.

 

אחרי שיחה רגישה וטובה עם אהובי הבנתי שבאמת יש לי קושי אדיר שם עם להגיד לא או לשים גבול. אני מרגישה אחריות קבוצתית אולי, או פשוט ממש לא רוצה לאכזב את ע', אבל זה בא על חשבוני. הרגשתי את זה גם במקהלה כשהייתי באה באש ובמים, גם במצבים שממש הייתי זקוקה להשאר בבית. הנאמנות והתכונה הזו להיות חייל של עצמי לפעמים טובה אבל לפעמים גם פוגעת. אהובי אמר לי שזה נחמד להיות חייל לפעמים, אבל בלי לשכוח שאני גם המפקדת, ושאני קבעתי מה המשימה של החייל הזה שהוא אני, ואני תמיד יכולה לשנות, או לשאול אם זו באמת המשימה הכי טובה עכשיו... ואני הוספתי- המשימה הכי חשובה זה קודם כל להכנס למיטה כשעייפים.

 

אמרתי לאהובי תודה שאמר לי איך שהוא רואה את הדברים, אפילו שזה יכל להכאיב או להיות קשה לי לשמוע. הוא אמר לי שאם יש מקום אחד בחיים שלי שהוא כן הצליח לראות את האובססיה מתבטאת זה סביב השטיבל [היו לנו הרבה שיחות על זה.. שהוא בעצם לא רואה ביום יום שלי שום דבר מהאבחנות שניתנו לי..] שמחתי מאד שהוא מרגיש בנוח להגיד לי דברים כאלו, ושמחתי גם על היכולת שלי לנשום לתוך זה, להביט על עצמי באומץ וכנות, כשאנחנו כבר באוטו ואני לבושה ומאופרת ומוכנה ליציאה, ולהגיד- אוקי, כן, אתה צודק... נכון. יש משהו בדבריך. חשבתי שזה לא העניין של ה"לא לאכזב" אבל אולי זה כן... הרבה יותר ממה שחשבתי.

 

אהובי אמר לי שאני עושה המון למען אחרים, ואני לא צריכה לפחד לאכזב אותם. שעלי לחשוב יותר על עצמי. מאד הופתעתי שככה הוא רואה אותי כי אני לא תפסתי את עצמי כאחת מאלו אף פעם. יש את הסיפור המוכר והידוע הזה של הרבה אנשים [או, בעיקר נשים (אמהות?), נראהלי] שעושות המון בשביל אחרים ומעט מאד בשביל עצמן. זה היה מאד מעניין בשבילי שככה אני בעיניים שלו, ובכלל, לחשוב על זה מהנקודת מבט הזו.. ש- וואלה, את עושה מספיק. את לא צריכה לפחד שנתת מעט מדי. את ממש על זה ואת יכולה להרגיש בנח לשחרר, להוריד הילוך, להיות רגע עם עצמך...

זה מאד מעניין לגלות שהסיפור שאולי עוד מסופר לי על עצמי בתוכי על כך שאינני חברה טובה, או שאני לא משקיענית... זהו, הסיפור הזה לא נכון יותר. אולי הוא היה נכון בעבר, אבל הוא כבר אחרת. הסיפור שלי השתנה בהרבה, וזה חלק מהעסק.

היה חשוב לי גם להזכיר לעצמי בהקשר של הפחד לאכזב, שאני לא אחראית על השמחה של אחרים, ואם יתאכזבו או לא. כל אחד אחראי על עצמו ועל השמחה שלו.

 

אני מאד אוהבת שבשנה האחרונה המון "אמיתות" שהיו לי על עצמי נשברות והסיפור כולו ממש מסופר מחדש. לא יודעת איך ומה. אולי זה קשור ללימודי הטיפול.

 

הקטנה שבי עוד ביררה- אתה חושב שאני מפגרת? שהתלבשתי והתאפרתי ואנחנו יושבים באוטו ועכשיו אני רוצה הביתה? אבל הגדולה שבי ידעה, וגם הוא, אהובי, נשמה גדולה ויפה, מיד אמר לי שלהפך- שהוא גאה בי. שזו בגרות. ושהוא מקווה שלא אכעס עליו אחר כך שכביכול "השפיע" על ההחלטה שלי. ראיתי שהוא מאד נזהר שם ומאד הערכתי את הרצון שלו שאעבור את התהליך שלי לבדי בלי שיתערב, וכן הביע את דעתו בצניעות ובדיוק במידה המושלמת.

 

עכשיו אני במיטה מתה לישון. שמחה שאני כאן וקרובה לממד. שמחה לפחד לפעמים. קיבלתי סרטון מחבר מהשטיבל והוא אומר ברקע "מי שלא בא- הפסיד!!!" כשברור שרומז אלי, ואני בתוכי כבר יכולתי להרגיש שלווה ולא להתרגש מזה... לדעת שלא הפסדתי. שהרווחתי.

 

המשך עדכונים של היום למחרת-

 

אחד הדברים המשמעותיים הנוספים שקרו בנושא, הוא שלמחרת דיברתי עם ע' ושיתפתי אותו בתחושות שלי, בפחד שלי לאכזב אותו וכו [אחרי שגם הוא כתב לי "הפסדת" ופרסם איזה משהו בפייסבוק שמהלל את כל מי שכן הגיע אתמול, כשברור שזה הושפע מהאקט הזה שלי שהבעתי התלבטות ובסוף בחרתי שלא להגיע]. הרגשתי ממש טוב לשתף אותו בדברים, וגם הרגשתי שזה נגע לו במקום הנכון. נתתי לו לדעת שהוא חשוב לי ושהשמחה שלו חשובה לי, אבל גם נתתי לו לדעת ששמרתי על עצמי, ושלא היה לי פשוט שם בהחלטה הזו.. גם, יש קטע כזה שלפעמים כשבנאדם סוג של מתנצל אז השני מיד רואה בו כאשם, גם כשאין להוא מה להתנצל, ובוודאי לא אשם, למשל- בנאדם שאומר "תסלחי לי שאני לא יודע לאהוב/ לא חבר טוב" מיד הצד השני יסתכל עליו ככזה אפילו אם אינו כזה. [זו תגובה ראשונית ופשטנית. אפשר להתעלות מעליה אבל צריך כוח ולראות לעומק של הדברים. בכל אופן צריך לשים לב לאופן שאנחנו מתנסחים כי לפעמים חופרים את הבורות של עצמינו.] בכל אופן שמחה שהתנסחתי כראוי וגם התגובה שיצאה ממנו הייתה נעימה, ואמר שלא רוצה שאגיע כי מפחדת לאכזב, אלא רק כשרוצה באמת ונעים לי. ממש שמחתי לשמוע את זה ממנו. גם על תגובתו, כמובן, אין לי אחריות. אני פשוט קצת מכירה בני אנוש ואת הפאקים שלהם ויודעת שלפעמים המילים שאבחר ינתבו את המשך הסיטואציה. בקיצור, היה יופי של שיעור, ונכנסתי למיטה אחר כך עם כאב רגליים כאילו טיפסתי על הר.

 

היום יצאתי אל הציפורים לחצי שעה אחרי זמן רב שלא. למעשה לא יצאתי אפילו אל הציפורים, סתם יצאתי לחלץ קצת עצמות ולנשום קצת אוויר בין המאמרים, ונזכרתי בגעגוע בימים שהייתי באמת יוצאת אל הציפורים הרבה, וקינאתי קצת בחבריי שמקפידים על כך וחוזרים עם סיפורים מטורפים.. ובעודי מהרהרת אני רואה זוג דוכיפת, ואני אומרת לעצמי- מה הסיכוי שאראה התרחשות דוכיפתית מרגשת עכשיו? ופתאום אני קולטת שזה הורים ופרחון! פרחון של דוכיפתתתת אשכרה קטן כזה חמוד, מצייץ, מצחיק כזה, מפגר כזה, צועק "חכו לי" כזה, מתוק בטירוף. איך אני אוהבת פרחונים! חשבתי לעצמי שפינת הישיבה הציפורית היא כמו אלוהים- היא "שובו אלי ואשובה אליכם". היא מתגעגעת. איך שאני באה היא מזכירה לי איזה מתוקה היא. המשכתי להסתובב קצת ובשובי הביתה מצאתי פרחונית של בזה דרוסה על הכביש. מה הסיכוי? כלומר, בסדר, אני יודעת שהם מקננים כאן באיזור, ושבשנה שעברה בדיוק באותו תאריך התחילו שיעורי הטיס הראשונים שלהם... אבל... ככה, על הכביש? זה היה ממש עצוב. היא נדרסה פשוט לגמרי. עשו ממנה פיתה. הגולגולת שלה שוטחה לחלוטין. בשנה שעברה מאד קיוויתי למצוא נוצה, ואמרתי לעצמי- שישמור עליהם השם, אבל אם משהו יקרה, שיגיעו אלי. והנה הבזה המסכנה הזו כנראה נכשלה בשיעורי הטיסה שלה, אולי נפלה מהקן, אולי יצאה ולא הצליחה לשוב, ונדרסה... לקחתי ממנה נוצות לאוסף שלי ואת שאר הגוף קברתי. בדרך כלל בשימור אברי גוף של חיות שמתו הרגשתי שאני די מנותקת ולא חשה יותר מדי רגשות, אבל הפעם הרגשתי צער כנה על גורלה. היא הייתה עוד חמה, אני חושבת שמצאתי אותה ממש בסמוך לרגע הדריסה... זה היה מאד עצוב. גם זכרתי באיזו נאמנות הבזים מגדלים את הגוזלים שלהם, וכמה זה לא מובן מאליו בעצם שיצליח להם. בשנה שעברה פרחו שלושה פרחונים וככל הידוע לי שרדו.

 

אה. שכחתי לספר שבכלל התירוץ המקורי שלי ליציאה מהבית היה כדי לקחת את מכנס הטיולים האגדי שלי למיחזור. לקראת מעבר הדירה אני נפרדת מהמון חפצים, והנה גם זמנו הגיע אחרי שחרשנו יחד את העולם והוא התמלא חורים וכבר לוחץ לי על התחת שגדל קצת. לא יודעת איך זה שהיציאות שלי מהבית תמיד מרגישות כמו מסעות...  הפרידה מהמכנס, הפרחון דוכיפת, הפרחונית הבזה... הכל מרגיש סימלי מאד, התחלות, סופים, הכל שלם כל כך...

 

בעוד שבועיים בדיוק נכנסים לדירה. אני גם נכנסת לתקופת מבחנים. אם ירצה השם וכל מני מלחמות ומגיפות יאפשרו, אולי נסע לאסלנד, או לארה"ב לבקר את הוריו. אולי נקח איזה וואן ונגשים איזה חלום, נראה.

 

מאחלת שלום ואהבה ללבבות של כולנו. שנרגיש בטוחים