שלוש שש שש אפס חמש

  שמחה שהתבהר לי הפער החזק בין באמונה שבראש לאמונה שבלב. איך הראש יכול להבין דבר אחד ולהבין כמה הוא שמור ובטוח ברמה הכי עמוקה שיש, והלב דבר אחר לגמרי. שמחתי מאד מזה שנתתי לעצמי להרגיש את זה כי בעיני זה אנושי מאד, ולהיות אנושי זה אפילו יותר חשוב לפעמים מלהיות אלוהי. אז פחדתי, והודיתי בזה, ובכיתי קצת, ונכנעתי, ורציתי להכנע, ובאותה נשימה הייתי אלוהית, ועדיין פחדתי, ועדיין פיקפקתי, ושמחתי שפקפקתי, כי יש לי עוד דרך לעשות, וכי אני מכירה בה. אני מכירה בנקודה הזו בזמן, שיש דרך לפניה ויש דרך אחריה. אני מכירה בציר הזה..   אחר כך התחילה מלחמה. גם אז פחדתי. במיוחד פחדתי ביום שבת בצהריים כשנאלצנו לעצור את הרכב בצד ולרוץ ולשכב על המדרכה, ואז האזעקות נשמעו חזק מאד וגם ראינו טילים מעל הראש ושמענו בום. איכשהו כבר למדתי לזהות מה זה בום של נפילה קרובה, ומה זה סתם בום של פיצוץ בשמיים משני טילים מתנשקים. בעצם, רק פעם אחת הייתה נפילה קרובה, ומיד ידעתי שהיא כזו והרצתי גוגל אבל הוא עוד לא היה מעודכן, ובנפילה הזו גם כן הרגשתי. לא משנה. היינו צריכים להחליט אם להמשיך את דרכינו לחווה או לעשות אחורה פנה ל...