פיסות משיחות עם עצמי
מאז שישראבלוג מת, התחלתי לכתוב בעיקר לעצמי בצ'ט של הפייסבוק. די התרגלתי לזה, וכל שטות שעוברת לי במח אני רושמת שם.
זה די נח, אבל חבל לי שזה לא יהיה גם כאן, בעיקר כי אני שמה לב שהבלוג הוא ממש יכול להיות כלי לריפוי כשהכל מסודר בו לפי זמנים ואפשר לראות את התהליך והדרך שנעשים. אני כותבת לעצמי גם שטויות וגם דברים רציניים. סתם מחשבות שיפות לי לחשוב, תובנות, כלמני...
אביא לכאן בלי יותר מדי מיונים ועריכות את הדברים שכתבתי לעצמי לאחרונה, כי הם התחילו להצטבר קצת:
היום בבוקר עשיתי קקי ממש גדול. הרגשתי שאני מישהו, משהו, שיש פירות לעמלי. שסוף סוף משהו משמעותי קורה כאן, מזה זמן מה. כשקמתי, גיליתי שמרב שהקקי היה כבד הוא טבע ונעלם במעמקי האסלה, ולא יכולתי אפילו להישיר מבט אליו, ולזכות לרגע של הכרה. תחושה של עבדתי לחינם. יהי זכרך ברוך, קקי שלא ברור אפילו אם היה או חלמתי חלום.
[כשסיימתי לכתוב את המילים האלו, פתאום התחילה הצפירה, והרגשתי קצת רע עם עצמי, שכתבתי הרגע הספד לקקי. נו מילא]
למה דיכאון אפריקאי מגיע עם הזיות ומערבי לא? בשביל לענות על כך עלינו לשאול קודם כל מה הן הזיות. מתי באות ולמה? אחר כך לשאול לגבי דיכאון את אותה השאלה. כשנענה על שתי אלו יהיה פשוט יותר.
[דיכאון= נורה נדלקת לגבי מצוקה רבה ובקשה עמוקה של הנפש להטבה.
הזיות= לפעמים מידע מכוון מעולמות אחרים, תקשורים שיעזרו להגיע למזור המתבקש על ידי הנפש. לפעמים התקשורים גם מתפקששים כמו שכל מנגנון הגנה הוא לפעמים עוזר ולפעמים לא. לזה צריך להיות ערים.
הזיות= לפעמים מידע מכוון מעולמות אחרים, תקשורים שיעזרו להגיע למזור המתבקש על ידי הנפש. לפעמים התקשורים גם מתפקששים כמו שכל מנגנון הגנה הוא לפעמים עוזר ולפעמים לא. לזה צריך להיות ערים.
באפריקה הם יותר מחוברים לעולמות ההם. האנטנות שלהם מראש יותר פתוחות לזה. פחות סתמו את זה עם השנים. עניין תרבותי. המח לומד להתעלם ממה שלא רלוונטי לו לשרידה.
חלק משרידה זה לא להיות פאקינג ווירדו בחברה שלך [לפעמים חלק משרידה זה גם כן להיות ווירדו, אבל זה כבר סיפור אחר].
אם בחברה מסוימת מקובל לתקשר עם מלאכים, אז המח שלך לא יחסום את היכולת הזו, ואם זה נחשב סופר דפוק וכולאים אותך על זה, אז כן, המח כבר לא צריך את זה. משתמשים בדברים אחרים.
נפוצה שמועה בין הילדים כי יש פרח אדום אחד, שאם מכים עם פניו בגב כף היד, נשמע קול פצפוץ משמח. עוד שמועה הייתה לגבי פרח סגול בהיר אחד, שקצותיו דביקים וניתן להשתמש בו כעגיל לאוזניים.
מכשפות שמנסות כל הזמן למצוא צידוק לרגשות שלכן- שואלות אם כולן מרגישות ככה עכשיו? אם אינן לבד בתחושה? אולי זה הכוכבים או הירח?
יכול להיות שזה הכוכבים או הירח. מאד נעים לדעת שאינך לבד בתחושה... אבל מה שאני רוצה להגיד הוא שעוד לפני כל אלו, מה שאתן מרגישות עכשיו הוא בסדר. גם אם אין תירוץ אסטרו-משהו או קוסמו-לאדעת-מה. אם את לא רגועה במשך כמה ימים, סבבה שנרגעת כי גילית שזה מולד ירח, אבל... מה שאני רוצה להגיד- תרשי לעצמך להיות רגועה גם בלי כל אלו. זה בסדר פשוט לחוות גלים פנימיים של אי שקט בלי שמשהו חיצוני יצדיק אותם. אנחנו חיים. אנחנו בעצמינו גלקסיה. יש אינסוף ירחים וכוכבים פנימיים והם מספיקים. את בסדר כפי שאת.
יכול להיות שזה הכוכבים או הירח. מאד נעים לדעת שאינך לבד בתחושה... אבל מה שאני רוצה להגיד הוא שעוד לפני כל אלו, מה שאתן מרגישות עכשיו הוא בסדר. גם אם אין תירוץ אסטרו-משהו או קוסמו-לאדעת-מה. אם את לא רגועה במשך כמה ימים, סבבה שנרגעת כי גילית שזה מולד ירח, אבל... מה שאני רוצה להגיד- תרשי לעצמך להיות רגועה גם בלי כל אלו. זה בסדר פשוט לחוות גלים פנימיים של אי שקט בלי שמשהו חיצוני יצדיק אותם. אנחנו חיים. אנחנו בעצמינו גלקסיה. יש אינסוף ירחים וכוכבים פנימיים והם מספיקים. את בסדר כפי שאת.
נכון שזה לא מנותק, שמחזור הירח ומחזור הרחם הוא אחד. זה טוב להיות מחוברות לזה, ובאותה נשימה חושבת שחשוב לשאת גם את העבר האחר בידיעה- זה שכתבתי עליו, כי כמו שהכל אחד, הכל גם חלקים חלקים. אני רואה מכשפות שפשוט נשענות חזק יותר על מעין צידוקים לרגש שלהן, בלי באמת לשאת את העומק שבדבר, וזה עצוב לי קצת. בהרגעה, כל האמצעים כשרים, אבל מנגנוני הגנה לפעמים תומכים ולפעמים פחות. זה קצת כמו שימוש. זה משטיח ומטייח. מותר להרגיש, סתם ככה. מותר להפוך לשד בלי שום קשר למחזור-ירח.
גדל לי חצ'קון ענקי בלמעלה של המצח. אמרתי- לפחות היה יוצא שלושה ס"מ מתחת, למלא את החלל שנפער בין גבותיי מרב הירהורים.
החלטתי להשאר בינתיים בלימודים. אני לא כל כך מבינה את הסיפור שלי עם כסף- למה הרבה שנים הייתי בתודעת שפע של ממש, ובאמת גם הכספים זרמו אלי, ופתאום נסגר לי הברז [התודעתי, ובעקבותיו הגשמי ממש]. למדתי כבר מלא מקצועות אבל לא התפרנסתי מאף אחד מהם. אמרתי לעצמי שלא הפעם. לא אשלם סכום כזה ענק ואשקיע כל כך הרבה השקעה כדי להכניס עוד תעודה למגירה. הפעם זה באמת. אבל אני רוצה? אני מסוגלת? אני מסוגלת להאמין בעצמי שאהיה טובה, אני רוצה להשקיע את האנרגיה שלי שם?
לפעמים אני מרגישה שהמטופלת שלי היא בכלל המטפלת שלי. למדתי ממנה המון. לפעמים אני מרגישה שזה מין הטרלות של הקיום הזה, אולי מישהו שתל אותה, אמר- את תשחקי אותה המטופלת, ועל הדרך תראי לה כל מה שאת יודעת. אלוהים, איזו ילדה מיוחדת. אם אצטרך למצוא בה חולשה אחת, אדבר על היכולת שלה לשיח רגשי. שם עלי לשים את הדגש, ובאמת איכשהו אנחנו משלימות אחת את השניה באיכויות שלנו, קצת יינ ויאנג [וזה מצחיק, בעקבות העיסוק שלה בכך שהיא שחורה ואני לבנה]. אני רכשתי בשנים האחרונות הרבה כלים לשיח רגשי, ועכשיו אעביר אותם הלאה [דרך טובה להטמיע אותם גם עמוק בתוכי]. מנגד, המטופלת שלי, וגם בן זוגי הטרי, מביאים לחיי איכויות אחרות- של עשייה, הוצאה לפועל, אומץ, לקיחת סיכונים, רוגע, ראיית האחר... מן רוח מרעננת כזו של יציאה החוצה. של "העולם מקום בטוח, אפילו שראיתי את כולו ואת המחשכים שלו". זה מרגש. אולי בכל זאת זה התחום שלי, אם זה מניע בי כל כך הרבה דברים. לא יודעת איפה אעשה את הסטאז' שנה הבאה, לא יודעת איפה אגור בעוד חודש, מקווה שתתפנה דירת החלומות שלנו שהיינו על סף חתימה עליה ואז משהו התפקשש [לטובה?]
זהו בינתיים 3>
תגובות
הוסף רשומת תגובה