מחילות ועכבישים

 

חלמתי בלילה שני חלומות עוצמתיים ומשונים מאד.

 

האחד הוא על עדינה, המכשפה מהכיתה שלי. זו שבהתחלה עיקמתי עליה פרצוף, ושעדיין היא דמות ללא ספק שנויה במחלוקת, אבל אחלה מכשפה רגישה שבעולם. גם היא כבר חלמה עלי חלום חזק ומעניין, ואת הנסיעות למכללה ביחד אנחנו מעבירות בשירה בקולי קולות ובדיבורים על רוחות רפאים. כיף!

 

בחלום רצנו, מיהרנו לאנשהו. אני הגעתי לפני עדינה והתיישבתי להסדיר נשימה ולדבר עם האיש, לסגור איתו חוזה בנוגע לאלוהים יודע מה. [בראש שלי הכל התערבב בענייני החוזה-דירה שאנחנו מתכוונים לחתום עליו היום, ביחד עם ענייני הסטאז' של שנה הבאה].

אז אני יושבת שם ומסדירה נשימה ומדברת עם הבנאדם בחדרון הזכוכית הזה, מעין משרד, ואז עדינה נכנסת למבואת הזכוכית שבפתח. אני רואה אותה מבעד לדלת והיא אומרת שהיא תסדיר נשימה. אני חושבת לעצמי- היי, זה מה שאני אמרתי גם. פתאום היא מתחילה להתפלל, ואומרת "אם זה שלי, תעשה שזה יתפוס ויעבוד טוב, ואם זה לא שלי, קח את זה ממני".

 

אני אומרת לעצמי- מוזר שהיא מתפללת אם זה שלה או לא שלה, הרי די ברור כבר שזה שלה. זה יפה שהיא לא לוקחת כמובן מאליו, ושניה לפני החתימה היא עוצרת לכיוונונים ודיוקים אחרונים. אני אומרת לה מבעד לזכוכית- "את אישה צדיקה" וברגע שהמילים האלו יוצאות מפי אני מרגישה צמרמורת חזקה בכל הגוף, לחץ בלב כאילו הוא הולך להתפוצץ ואני מתחשמלת, וכל החדר מתמלא באור לבן-סגלגל כמו של ברקים, שממש מסנוור את העיניים.

 

החוויה הגופנית בחלום הייתה כל כך חזקה, שברגע הזה התעוררתי ויכולתי עדיין להרגיש את הכאב בלב, כאילו עברתי איזה התקף קטן. פחדתי. ידעתי שזו שעת המכשפות שדיברנו עליה במפגש שפת הציפורים האחרון. הסתכלתי בשעון ואכן השעה הייתה 03:50. בדרך כלל כשאני מתעוררת ממשהו עוצמתי בשעת המכשפות אני מדליקה אור ומצמידה את הגב למשהו, כדי להרגיש בטוחה, אבל הפעם החלטתי לא לעשות את זה. נשארתי לשכב על הבטן בחושך, וביקשתי לסמוך. ביקשתי לא להבהל יותר מעוצמות היקום המטורף הזה, על כל סינכרוניו והאלוהי שבו. שכבתי ככה זמן מה, ופתאום שמתי לב שעודני חצי בחווית החלום, ואני רואה את חדרי סביבי מעורבב עם חדר הזכוכית שבחלום [אופייני להזיות של שעת המכשפות], וסביבי פרחי אור לבנים, כמו פתיתי שלג שיורדים לאט לאט ומקשטים את החדר. זה היה קסום. זה הרגיש כמו הדבר הכי רך ומרגיע שיכול להיות, אחרי כל הדרמה שהתרחשה שם. בשלב הזה הבנתי שיש כאן חלום מיוחד במינו ואני לא רוצה לשכוח אותו, הדלקתי את האור והקלטתי אותי מספרת אותו.

 

נשארתי ערה, הירהרתי, גלשתי בפייסבוק, נתקלתי במודעה לגבי כך שליאור שוב בדרך לבית החולים וקראתי עליו תהילים. היה מעניין להפגש עם הכתבים היהודיים אחרי כל מה שהתחדש אצלי בגזרה האלוקית ובקשר בינינו. אחר כך קמתי, אכלתי, לא הצלחתי למצוא את השינה שלי שוב, ובסביבות 7 הרגשתי מנומנמת וחזרתי למיטה. נרדמתי ושוב חלמתי חלום מטלטל מאד.

 

בחלום השני אני הולכת בלילה ברחוב, ואני רואה שני שוטרים סוחבים מה שנראה כמו גופת אדם. אני מתבוננת בפנים של הגופה, ו-לא יתכן, אני מזהה אותם. זה אלון, הפדופיל המטומטם שכמעט איבדתי את חיי בגיל 14 בגללו. אני קולטת שהוא חי, הוא מביט בי ככה שכוב בידי השוטרים. המבטים שלנו נפגשים ופתאום הוא קם ונעמד מולי, כאילו מוכן לקרב.

 

שוב התעוררתי. למה חלמתי על אלון? בחיים לא חלמתי עליו. כן הירהרתי כמה פעמים בחיי מה יהיה אם אפגוש בו ברחוב [והאם אתעמת עימו?], אבל כבר המון זמן שהוא לא בתודעה שלי. הפנים שלו הופיעו בבירור בחלום.

 

בסופו של דבר הצלחתי לשקוע לשינה בסביבות 8 בבוקר וישנתי שעתיים וחצי. מזמן לא היה לי לילה מוזר כל כך. בדיוק לפני השינה אמרתי לאהובי שאני ישנה טוב בזמן האחרון. אני חושבת שהתרגשתי מאד מהחוזה, וגם שהייתי מוצפת מלהקשיב 5 שעות רצוף להרצאה של דני נווה בכל ענייני האלוקות. זה קורה לי לפעמים, כשאני לומדת חזק והרבה באותו עניין, הוא לא מניח לי בלילה.

 

אחד הדברים המעניינים שדני סיפר עליהם הוא על איזה פסיכולוג [Ram Dass] חוקר משני תודעה, והגורו ההודי שלו. הפסיכולוג התחבט בטירוף אם להציע לגורו טיפת אל אס די, ובסוף הגורו צעק עליו "שקט כבר! תביא את הבקבוק" בלי שההוא אמר לו מילה. הגורו שמע את כל מחשבותיו, ובמקום לקחת טיפה אחת לקח מנה כפולה ומכופלת, שלא הזיזה לו במאום. אז אמר לו הגורו- "הבנת?"

 

אני כותבת על זה כי זה מאד מתחבר לי למה שאמרתי לאחותי כשהיא התחבטה רבות אם להתחסן. אמרתי לה- לא משנה אם החיסון טוב ונפלא ויגן עליך, או שהוא הונאה גמורה של האנושות ונסיונות להשמידה, פשע בסדר גודל שלא יתואר- הרוח שלך חזקה מכל אלו. זה פשוט לא משנה מה מכיל החיסון הזה, כל עוד את זוכרת שהרוח שלך חזקה יותר מזה. זה מאד הרגיע אותה. ידעתי שהמילים שלי עוצמתיות וחשובות, אבל רק עכשיו אני מפנימה אותן בעצמי. רק עכשיו אני מצליחה באמת להתחיל להבין לעומק את האמת שביקשה להשמע דרכי. אני ממש בקצה של זה, בחיתולים, אבל משהו מעמיק פתאום.

 

מחר אלך להתחסן וזה מה שאני מבקשת לזכור, ואני שמחה מאד שהשיעורים של דני חיזקו אותי בדיוק בזמן בנוגע לחוכמות עמוקות שכבר דוברו מהפה שלי מבלי שידעתי ממש מה משמעותן. באופן כללי אני פתאום מרגישה שחיזוק הקשר שלי עם האלוהי הוא סוג של "המתכון להכל"- פחדים שהעסיקו אותי וכבלו אותי חיים שלמים, כל דבר שהרגשתי שמקטין אותי, כל תפיסה לא חומלת שלי את עצמי ואת ידידיי למסע... הכל מתנקז לשם ומואר משם החוצה.

הדגשים שלי לשנה הבאה הם- להעמיק במדיטציה [להתחיל סביב נשימה יהיה טוב], לחזור לצייר, ולחזק את גופי בדרכים של תזונה ופעילות גופנית.

כשאני אומרת שנה הבאה אני בעצם מתכוונת לממש עכשיו, אבל צריכה לעלות על איזה גל של שגרה. בינתיים אני עוד בנקודת הביניים, לפני מעבר דירה, תקופת מבחנים, ואז קיץ- שבעזרת השם אם המגיפה המחורבנת תאפשר, אולי נגשים חלום ונקיף את איסלנד בקרוואן קטן.

אני לא רוצה להרחיב כאן בפירוש החלום על עדינה אבל ביני לבין עצמי הוא כבר בהיר מאד. מעבר לקשר המיוחד שאני מרגישה כלפיה, החלום גם סיפר לי משהו על הקשר החדש עם אהובי, ותובנה יותר מרחיקת לכת שהגיעה אלי מאוחר יותר- שהקשר עם אהובי ממש משקף באופן מושלם את הקשר שלי עם האלוהי. זה כל כך קשה להסביר במילים אבל אנסה.

 

לאחרונה, מאז שמצאנו את הדירה והשארנו שם צ'ק שמבטיח שהיא מחכה לנו, הרגשתי מעין צורך ליצור קשר עם בני זוג מהעבר. [הצ'ק שהשארנו שם, אגב, הוא סמל למה שהתגלם בחלום כ"הרי די ברור שזה כבר שלה"]. לא פעם חלפה בי התחושה שכל בני הזוג שהיו לי אי פעם הם בעצם איש אחד. סיפור אחד. לא הרבה סיפורים נפרדים. זו בעצם זוגיות אחת ארוכה שמחליפה צורות וצינורות. זו הזוגיות שלי עם אלוהים, וכל אדם הוא הרי התגלמות, הוא בצלם. זה בדיוק הסיפור של ישראל והשכינה שהזכרתי כאן לא מזמן.

 

עכשיו, שניה לפני שהצהרנו כוונות לעשות לנו בית, שניה לפני שזה ממש ממש שלנו [עד כמה שמשהו בכלל יכול להיות שלנו, כמובן. מדברת כרגע במונחים ארציים יומיומיים], פתאום הרגשתי שבני הזוג הקודמים אינם מנותקים מהסיפור הזה. אני רוצה לשתף אותם, אני רוצה שישמחו בשמחתי. כמובן שזה לא מתאפשר עם כל אחד [וזה קשור לפצעים שהיו לי ביחסים עם אלוהיי כל השנים], אבל עם אלו שכן- מאד שמחתי לעשות את זה. הרגשתי שזה הופך את כל הסיפור לשלם יותר. כל האבנים הונחו במקומן. בעצם, כשאני חושבת על זה, אלו שהכי חשוב היה לי לשתף- הם הראשון והאחרון. רק עכשיו, תוך כדי כתיבה, מתברר לי כמה עוצמה יש בתהליך שעברתי בימים האחרונים. כמה מרפא, כמה סגירות מעגלים. כמה בשלות להמשיך הלאה.

באחד השיעורים דני אמר שכשאתה מוציא בנאדם מהלב, אתה בגלות. הוא ציטט איזה מורה גדול, בודהיסט או סופי או לא זוכרת מי. בכל אופן זה נגע בי מאד, ושוב הרגשתי כל כך בבית, וכל כך נכון עם הדרך שלי- הדרך שבה הכניסה ללב היא חד כיוונית ואין יציאה. את מי שאי פעם אהבתי, לנצח אוהב, אפילו אם טיפש בעיני, אפילו אם דרכיו אינן נכונות בעיני, אפילו אם לא נעים לי כבר לחלוק איתו את היום יום מקרוב... אז אוהב אותו מרחוק, ועדיין אשמח בשמחות שלו, באהבות שלו, עדיין ארצה שיהיה לו טוב, עדיין ארגיש שעברנו משהו משמעותי ביחד... וכשחושבים על זה במונחים של אין-אני, אני לא יודעת. זה תופס איזה כיוון מעניין. כלומר, אם אין אני והכל אחד אז כמו שאין אני אפשר גם להגיד שהכל-אני, ואם הכל אני אז הוא אני, ואם לא אוהב אותו אז לנצח אשנא אותי, ואם אשנא אותי אז אני בגלות, כי אם מגנט מתנגד לעצמו ונקרע בתוכו אז יש פצעים בקשר עם האלוהים, ואלוהים, הוא לא יכול לפגוע בעצמו, להכאיב לעצמו, להעניש את עצמו. זה אפילו לא אופציה. אז מה? אז לאיפה זה הולך? איך זה מתקיים בכלל, מרחב הגלות הזה? זה פשוט כואב ומחכה להתאחד, להצטוות, לעשות מצווה, צוות. לסלוח באמת.

 

אם יש משהו שאני בהודיה גדולה עליו כעת, זו היכולת להיות בחמלה.

 

מה עוד?

 

הרבה דברים. חשבתי אתמול בדרך למפגש עם המטופלים שלי, שהדבר הכי מרפא עבור המקום ה"אוטיסטי" שבי, הוא ללמוד יחסי אנוש. ללמוד אותם לעומק. ואיפה לומדים יחסי אנוש לעומק? אפשר ללמוד תקשורת מקרבת, אפשר ללמוד אצל דני על ציידים-לקטים ואלוהות והחשיבות של מערכות יחסים במרכז לעומת, למשל, אני במרכז, או איזה חרטה אחר. אפשר ללמוד כלמני דברים אבל אחת הדרכים שדווקא מאד חזקה כאן, בעולם היומיומי שלנו, בWEIRD- (white educated industrialized rich democratic), זה דווקא לימודי הפסיכותרפיה.

 

דבר שמודגש בלימודים ועולה רבות במחקרים, הוא שאחד הדברים המשמעותיים שהופכים טיפול ליעיל הוא הקשר עצמו שנוצר בין המטפל למטופל. בעצם, אנחנו יכולים ללמוד מליון תיאוריות של כלמני תיאורטיקנים מוזרים שמדברים על שדיים טובים ושדיים רעים ואובייקטי מעבר ואנערף, אבל בשורה התחתונה אנחנו לומדים לעשות יחסים. אנחנו לומדים לעשות יחסים באופן מרפא ומיטבי, להחזיק את המיכל הזה עבור מישהו שבא לרפא את יחסיו הפצועים, וזה די מטורף שאפשר ללמוד דבר כזה באקדמיה. באופן כללי אני די נפעמת לאחרונה מכל השטויות שאנשים המציאו! כלומר, הם כל כך סיבכו את הקיום, עם השכל הנהדר שלהם, אבל הם גם מצאו דרכים מאד מעניינות ויצירתיות כדי לחזור אל המקור שהוא אהבה. בכל הזמן הזה שלמדנו עם דני מסורות חוכמה ברומו של עולם, כולם שאלו שאלות פילוסופיות כל כך, ואני רק שאלתי את עצמי בשקט- אם הייתי עכביש, מה היה כל התוכן הזה עבורי? מה הייתי חושב עליו, בתור עכביש? לא יודעת למה דימוי של עכביש תמיד עולה לי בקטעים האלו, של- פאק בני אנוש השתגעו לגמרי. פשוט עכביש נראה תמיד כאילו הוא חי את החיים שלו כזה. יש לו את הקטע שלו והוא פשוט ומינימליסט ומסתדר מגניב כזה.

 

בקיצור נעזוב את העכבישים. חשבתי לעצמי שאולי זה קצת מעצבן אותי שכל דבר שאני עושה בסוף מתחיל ונגמר בריפוי, בליקוק הפצעים שלי [שלנו], אבל אז אני חושבת לעצמי- מה כבר אפשר לעשות יותר טוב בקיום הזה? כאילו, סבבה, כן, להסתכל על מחילה של חולד זזה במשך שעה זה ממש מעולה [המציא לנו מחילה בשעת הנעילה]. יש מלא דברים טובים, אבל זה ממש בסדר שהכל מתחיל ונגמר לי בריפוי. חוצמיזה שמתי לב שהרבה אנשים מתחברים לאיזה משהו וכל החיים שלהם, הסיטואציות, היחסים והמפגשים על האדמה, עוברים דרך הפילטר של המשהו הזה. אחד יקביל את הכל למוזיקה, אחד לטאי צ'י, אחד לשירה, אחד למתמטיקה או כימיה. הכל בסוף אותו דבר, נכון עכבישי?